מדינת ישראל נ' דיאב

גזר דין

הנאשם הורשע בשתי עבירות אלימות, שבוצעו בנסיבות מחמירות (אישום 1) ובנסיבות אחרות (אישום 2). פרטי הנסיבות בהן בוצעו העבירות – מובאים בהכרעת הדין ואיני רואה מקום לשוב עליהם.

עם זאת, יצויינו להלן העובדות העולות שם, ככל שהן רלבנטיות לקביעת אמות המידה לענישתו של הנאשם.

בראש הדברים אציין כי תקיפת הקרבן, מר עמיאל אבידן (להלן: "עמיאל"), כפי שתואר בקשר עם עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, בוצעה בלא שקדמה לכך, מצידו, כל התגרות שהיא. כל שבקש לעשות במקום הוא להרחיק את חברו שהותקף על ידי אחרים.

עמיאל הותקף בידי תוקפים אחדים. הנאשם היה אחד מהם, אם כי האלים ביותר, שכן עמיאל הותקף על ידי הנאשם בבעיטות שעה שהיה מוטל על הארץ, מוקף בתוקפיו, מבלי כל יכולת להתגונן מפני המכות שנשלחו לעברו.

כתוצאה מפגיעה זו נגרמו לעמיאל כל הנזקים המתוארים בת/19, אשר לא הוכחשו על ידי הנאשם. הנזקים משמעותיים והם גם מתחום הפגיעה הפיזית וגם מתחום הפגיעה הנפשית. עמיאל הוכר כנכה פעולות איבה ופיצויו מוטל על כתפי הציבור.

הנאשם בחר שלא ליטול אחריות על מעשיו בדרך של הצגת גרסאות מתחלפות וכוזבות. לאלה נוספה בטיעונים לעונש טענה חדשה, אמנם בשפה רפה משהו, של מעשה מתוך התגוננות. אין צריך לאמר שאף שמץ של אמת אין בטענה כזו של אדם הבועט במשנהו המוטל על הארץ, מוקף תוקפים נוספים.

העבירה שבביצועה הורשע הנאשם, באישום השני שבכתב האישום, בוצעה כעבור ימים אחדים מהארוע הנדון באישום הראשון. גם זאת עובדה שיש לשקול אותה בגזר הדין האחד שיוטל על הנאשם בגין שתי העבירות בהן הורשע.

הנה כי כן, העבירות הנדונות כשלצד האחת מהן העונש הקבוע בחוק עומד על מאסר עד שלוש שנים ולאחרת עונש מאסר שעד שנתיים, הינן עבירות חמורות כשלעצמן. כל אחת מהן לחוד ובודאי בצרוף שתיהן. מדובר בעבירות שהערך המוגן שלהן הן גופו של אדם. לכאורה, רק גופו הפיזי, אך ברורות ההשלכות של פגיעה פיזית הן על רוחו ונפשו של האדם והן על איכות חייו.

נסיבותיו האישיות של הנאשם מיוחדות אך במידת מה. בא כוחו המלומד של הנאשם ערך טיעוניו לעונש באופן מענין ביותר. נכללו בדברים גם עובדות, מהן רלבנטיות מעט ומהן כלל וכלל לא ועל כל פנים לא היו ראיות כלשהן על עובדות אלה. עם זאת, ניכר כי ב"כ הנאשם מבקש להביא לפני בית המשפט מהמיית לבו של הנאשם, זו המהדהדת אצלו ואין לה כללים של התנהלות דיונית או דיני ראיות. ב"כ הנאשם בקש לפרוש גם את מצבו הרגשי של הנאשם בהתיחסו לאוכלוסיה אליה משתייכים קרבנות מעשיו, לנושא המגורים בסמוך לביתו וכיוצ"ב. באופן דווקני, אין רלבנטיות לשיקולים הללו בענישת הנאשם, אך, רגישות לרגשותיו של הנאשם, שאין בהן כלל להצדיק את המעשים שבצע, אך מתארים את מצבו האישי – איננה בלתי ראויה.

הנאשם בן כ- 43 שנים, נשוי ואב לחמישה ילדים ואין לו עבר פלילי קודם. הוא מפרנס את הוריו החולים וגם את אחותו שאותה הזכיר כמי שנדונה בפני. משציין זאת – אומר שמדובר אכן באישה קשת יום. מכאן שהנטל על כתפי הנאשם אינו קל כלל. עוד יצוין שהנאשם סובל ממיחושי לב.

לאחר שקיבלתי תמונה מלאה של מצבו של הנאשם וגם התרשמתי ממנו לאורך כל הדיון לא מצאתי שיש מקום למעורבותו של שרות המבחן. אמנם אין כשרות המבחן להעמיק חקר בנפשו של מבצע העבירות ולחשוב על דרכי טיפול ושיקום, אולם, נוכח השתלשלות הארועים במקרים הנדונים ואפשרות בית המשפט להעריך את הנאשם, אופיו והרקע למעשיו, כמו גם את השאלה אם רכיב טיפולי נדרש בהקשר אליו – לא נראה שדווקא נחוצה התערבותו של שרות המבחן.

דיון

בחומרת מעשיו של הנאשם אין להקל ראש. המדובר בעבירה של אלימות כלפי אדם אשר כל חטאו היה כי נחלץ לסייע לחברו שהותקף. אלימות זו מהווה חלק מתופעה רחבה שהפכה זה מכבר למכת מדינה ובנוגע אליה נפסק, לא אחת, כי היא מחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה:

"רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה" (כב' השופטת ע' ארבל ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 10 לפסה"ד מיום 16/8/07, פורסם בנבו).

"דומה כי בשנים האחרונות נעשתה היד קלה, אם על ההדק אם על קת הסכין ואם – כמו במקרה שבפנינו – על המקל, כדבר השיר 'במקל בסרגל מה שבא ליד...'. בפסקי דין רבים מספור, נקבע כי על בתי המשפט להרים תרומתם כדי להילחם באלימות שפשתה בחברתנו, ונקעה נפשו של הציבור מנגע זה. לכן, שומה על בית המשפט להטיל עונשים משמעותיים ומרתיעים על מנת להעביר מסר של הרתעה הן לעבריין הניצב בפניה והן לחברה כולה ..." (כב' השופט י' עמית ע"פ 5550/11 מדינת ישראל נ' מועמר נסאר, פס' 4 לפסה"ד מיום 23/11/11 פורסם בנבו).

בהתאם למגמה זו, העונש המושת, לא אחת, על נאשם שעבר עבירת אלימות הוא עונש של מאסר בפועל.

יחד עם זאת, נהיר וברור, כי הענישה לעולם אינדיווידואלית היא, ותלויה בנסיבות ביצוע העבירה ובנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראה : רע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם נ' מדינת ישראל מיום 12/02/06 ; ע"פ 6409/12 מדינת ישראל נ' מחמד אלגדיפי מיום 05/06/13 ).

ואמנם, עיון בפסיקה מעלה, כי ישנם לא מעט מקרים בהם הסתפק בית המשפט בהטלת עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות על נאשם שהורשע בעבירת אלימות ואף אלימות חמורה, בצירוף מאסר מותנה, קנס ו/או פיצוי, זאת בשל נסיבות מקלות הנוגעות לאופן ביצוע העבירה ו/או בשל נסיבות אישיות מיוחדות של הנאשם . כך למשל:

בע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל (מיום 08/05/06, פורסם בנבו) - דובר בארבעה נאשמים אשר הורשעו בביצוע בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות , לאחר שבהזדמנויות שונות היכו, ביחד או לחוד, שלושה מתלוננים וגרמו לפציעתם: מתלונן אחד הוכה בפניו באמצעות מקלות ועקב כך נגרמו לו שברים בעצמות הפנים ושיתוק זמני בעין שמאל, מתלונן שני הוכה במקל ונגרמה לו חבלה של ממש בזרוע שמאל, ואילו מתלונן שלישי הוכה באמצעות מקלות ובעיטות ובאמצעות כלי חד שכוון לראשו ונגרם לו פצע קרע באורך של 15 ס"מ בחלקו הקדמי של הראש ושברים באצבעות יד שמאל . על אחד הנאשמים (המשיב 1 ) השית בית המשפט עונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות, בצירוף 18 חודשי מאסר מותנה למשך 3 שנים , זאת לאור היותו כבן 55 ללא עבר פלילי , לאור החרטה הכנה שהביע על חלקו בפרשה ולאור מצבו הבריאותי שלו ושל רעייתו , ועל אף שהוא היה זה אשר יזם תקיפת שניים מהמתלוננים ופצע את השלישי בראשו באמצעות המכשיר החד. על יתר הנאשמים הוטלו עונשי מאסר בפועל לתקופה של 12-24 חודשים , זאת נוכח עברם הפלילי בתחום האלימות ולאור חלקם הדומיננטי במעשי התקיפה.