מדינת ישראל נ' דיאב(עציר)

גזר דין

בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה חזר בו הנאשם מהכפירה והודה בעובדות כתב אישום מתוקן, שתוקן במסגרת הסדר טעון שנערך בין הצדדים, הסדר המתייחס לעובדות כתב האישום אך לא לענין העונש.

הנאשם יליד 1983 (כבן 26) הודה כי ביום 31.7.09 פגש במתלונן מר אחמד עואד כשבין השניים התפתח עימות פיסי במהלכו הוחלפו מהלומות וזאת עקב חשדו של המתלונן כי הנאשם פרץ לביתו.

הנאשם הודה כי בהמשך לאותו עימות הוא שלף סכין ודקר את המתלונן מספר פעמים וגרם לו לחתך ארוך ועמוק בבסיס קשת הצלעות, פצע דקירה שחדר לחלל הצפק וכן נגרמו לו חתכים בבית השחי, בכף היד ובגב העליון. המתלונן הובהל לבית חולים נותח בהרדמה כללית ואושפז למשך 4 ימים, (ר' ת/1,ת/2).

בנוסף הודה הנאשם בהחזקת 2.99 גרם נטו סם מסוכן מסוג הרואין לשימוש עצמי.

הנאשם הורשע בעבירות המיוחסות לו. בישיבה שנקבעה לטיעון לעונש העיד המתלונן וסיפר על סבלו וכאביו, בנוסף הוגש פרוט הרשעותיו הקודמות של הנאשם.

לנאשם 6 הרשעות קודמות, האחרונה שבהן מיום 21.1.09 לפיה הנאשם נדון ל-3 חודשי מאסר בגין תקיפת עובד ציבור. לנאשם מאסר על תנאי בן 6 חודשים כשאין מחלוקת בין הצדדים כי הוא בר הפעלה, באותו מקרה הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

חשוב להדגיש כי הנאשם ריצה מאסר למשך 18 חודשים שהוטל עליו ביום 19.3.06 ומאסר למשך 15 חודשים שהוטל עליו ביום 7.4.08.

ב"כ המאשימה בטיעוניו שם דגש על דרך חייו העבריינית של הנאשם על חומרת מעשיו ולטענתו לזכות הנאשם עומדת עובדה אחת בלבד, הודאתו שחסכה זמן שיפוטי יקר.

ב"כ הנאשם בטיעוניו שם דגש על הרקע שקדם לתקיפה, חילופי המהלומות שהיו בין הנאשם לבין המתלונן כמתואר בסעיף 1 לעובדות כתב האישום.

כל אחד מהצדדים תמך טיעוניו בפסיקה והציג את העונש הראוי מנקודת מבטו.

ב"כ המאשימה ביקש כי יוטל על הנאשם עונש מאסר ארוך, עונש מאסר מותנה מרתיע, הפעלת מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר ופסיקת פיצוי למתלונן.

ב"כ הנאשם סבור כי יש להטיל על הנאשם עונש מאסר בן 18 חודש, הפעלת המאסר על תנאי באופן חופף ופיצוי המתלונן תוך התחשבות ביכולתו הכספית של הנאשם.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ברצוני להדגיש מספר נקודות להן השפעה על העונש שיש להטיל על הנאשם.

לנאשם עבר עשיר בעבירות אלימות וסמים, הנאשם נדון 3 פעמים לעונשי מאסר בפועל, כמעט ברצף. הוא נדון ביום 19.3.06 ל-18 חודשי מאסר, השתחרר מהכלא ונדון שוב ביום 7.4.08 ל-15 חודשי מאסר ובמהלך תקופת מאסר זו נדון ל-3 חודשי מאסר נוספים. העבירות בהן הורשע הנאשם היו בתחילה עבירות רכוש, אך משלב מסוים- משנת 2006, הפך הנאשם אלים. מאותו שלב הורשע הנאשם בעבירות אלימות לרבות תקיפת שוטר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפת עובד ציבור וכל זאת לצד הרשעה בעבירות סמים.

הרשעתו של הנאשם בתיק שבפני הינה הרשעה במעשים חמורים: דקירת המתלונן באמצעות סכין, מספר דקירות המהוות חבלה חמורה בנסיבות חמורות (לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין) והרשעה בהחזקת 2.99 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין.

הנאשם לא מצא לנכון להביע חרטה או להתבונן בעיני המתלונן שהגיע לדיון וסיפר על כאביו והנזק שגרם לו הנאשם, נזק שסימניו ניכרים בצלקות על גופו של המתלונן ואשר ילווהו למשך כל חייו.

לצערנו האלימות בחברה הולכת וגוברת וכניסה לאתר בתי המשפט באינטרנט מראה עד כמה רבים פסקי הדין בנושא זה ועד כמה לצערנו הדיון בהם הפך יומיומי. אפנה למשל לפסק דינו של כב' הש' דנציגר מיום 10.11.09 ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נגד נאסר חסן "לעומת זאת, קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח". גם פסק דינו של כב' הש' ג'ובראן שניתן יום לפני כן, ביום 9.11.09, דן באותו נגע ואפנה לרע"פ 7024/09 משה בנעים נגד מדינת ישראל "המבקש הורשע בעבירות חמורות של אלימות קשה ואכזרית, ללא כל סיבה. אלימות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006), ויפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי חברי השופט א' לוי:"על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח ... כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין ... אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2005))".

לסיכום נושא זה, אפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11.10.09 ע"פ 3220/09 אחמד מוחמד נגד מדינת ישראל "אין שופט בבימ'ש זה שלא נחשף לריבוי תיקי הדקירה, אותה 'מכת מדינה סכינאית'. חלקם מסתיימים גם במוות חלילה. אין בידי ביהמ'ש כלים להתמודדות עמה אלא – ככלל – מאסר משמעותי, המרחיק את העבריין האינדיבידואלי לתקופת המאסר מן הציבור, אך אולי גם מרתיע, ככל שיוצא הקול בדבר ענישה כזו...במקרה דנא הפכה קטטה של מה בכך לדקירת אדם מספר פעמים בגבו".

לא מצאתי כל הצדקה למעשיו החמורים של הנאשם, גם אם קדמה לדקירות שדקר החלפת מהלומות בינו לבין המתלונן. "מציאות החרום" עליה הצביע כב' הש' א' לוי בפסק דינו משנת 2005 הפכה למציאות חמורה הרבה יותר ורק ענישה הולמת הכוללת גמול והרתעה מתאימה למקרה זה הנדון בפניי. אזכיר כי לנאשם עבר פלילי מכביד בעבירות אלימות, הנאשם לא מביע חרטה, הנאשם הורשע גם בהחזקת 2.99 גרם הרואין, לזכותו של הנאשם עומדת רק העובדה כי הודה בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה.