מדינת ישראל נ' דוקרקר(עציר)

החלטה

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, היזק בזדון, איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק.

מקובלת עלי עמדת הסנגורית המלומדת, כי בסופו של דבר עילת המעצר נסבה סביב האישום הראשון, ועל כן גם אם קיימת מחלוקת לנושא הראיות לכאורה באשר לאיום השני, לא אישום זה הוא במוקד העניין.

באישום הראשון מואשם המשיב בכך שביום 9.3.12 בסמוך לביתו, תקף את המתלוננת בכך שהכה אותה כ-10 פעמים בידיו, זאת בראשה, בידיה ובגבה, בנוכחות ילדיהם הקטינים ובעת שהינו בגילופין. במהלך התקיפה, משך את תיקה של המתלוננת והתיק נקרע.

הסנגורית לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה, באשר קיימת הודעה של המתלוננת, אלא טענה לחולשתן של הראיות.

עיינתי בתיק החקירה ואני סבורה כי קיימות ראיות לכאורה בקריטריונים שהותוו בהלכת זדה, וכי למעשה, תיק החקירה מעלה תמיכה לגרסתה של המתלוננת.

האמור בכתב האישום מגובה כמובן בהודעתה של המתלוננת מיום 15.3.12.

קיימת הודעה של גב' פנינה גרינבלט מיום 15.3.12, לפיה המתלוננת סיפרה לה על אירוע התקיפה נשוא האישום הראשון. יתרה מכך, קיימת הודעה של עדה אובייקטיבית, גב' נורית שמעוני מיום 18.3.12. באותה הודעה, העדה אומנם מציינת כי לא ראתה את האירוע, זאת מאחר ששדה הראיה שלה היה מוסתר, אך היא שמעה את המתלוננת צועקת: "תעזוב אותי". כל תיאור ההתרחשות הוא תיאור המעיד על התרחשות אלימה וחריגה כעולה מהודעתה של העדה, החל משורה 16 ועד שורה 29.

לטעמי, די בראיות אלו כדי להקים ראיות לכאורה, ואפילו לא ברף נמוך וללא כל חולשה שהיא.

אציין, כי האם בהודעתה אומנם אינה מתייחסת לאירוע האלימות, אך מהודעתה, עולה שאף אימו של המשיב אינה מבטלת את נושא השכרות. כך למשל, בעמ' 2 לעדותה, שורה 16.

לכך יש להוסיף, כי החוקר שחקר את המשיב תיאר שנודף ממנו ריח של אלכוהול. אציין כי בחקירתו המשיב הכחיש שהוא שותה אלכוהול וטען ששתה אלכוהול רק כשהיה בבית סוהר. עמ' 2 שורה 16, עניין כשלעצמו אינו מתיישב עם הגרסה כאילו הוא שותה אלכוהול רק באירועים משמחים.

מכל מקום, קיימות ראיות לכאורה לעובדות כתב האישום.

באשר לעילה – עסקינן בתיק אלימות במשפחה, ואני מקבלת במלואן את טענותיו של ב"כ המבקשת המלומד. לטעמי, קשה להתייחס באופן כללי לאירוע אלימות במשפחה כאירוע שהוא "פחות חמור" מאירועים שביהמ"ש נתקל בהם למרבה הצער. לטעמי, אירוע זה עצמו מקים עילת מסוכנות משני טעמים: העובדה שבוצע בגילופין, והעובדה שאפילו נוכחות ילדיהם הקטינים של בני הזוג לא עצרה את המשיב מלבצע את אירוע התקיפה. אירוע התקיפה עצמו לא היה יחיד אלא עסקינן במספר מכות, במספר מקומות, וניתן להתרשם היטב מעדותה של גב' שמעוני שהאירוע לא היה אירוע רגעי אלא אירוע מתמשך.

לכך יש להוסיף, שלמשיב עבר פלילי בעבירות אלימות במשפחה. רק בחודש יולי 2011 המשיב הורשע בשני אישומים של תקיפה ואישום נוסף של תקיפה הגורמת חבלה ממש. זאת בנוסף להפרת צו שנועד להגן על אדם, כלומר, הפרת הוראה חוקית.

על המשיב הוטל עונש מאסר, ולא זו אף זו, הוטל עליו עונש מאסר מותנה.

צודק ב"כ המבקשת כי אין ביהמ"ש צריך להמתין עד שהמשיב יעשה מעשים יותר חמורים ממה שעשה עד כה במתלוננת. מסוכנותו של המשיב טבועה וברורה, הן לנוכח האירוע, ובוודאי לנוכח העבר הפלילי שציינתי.

נותרת לדיון השאלה בדבר שקילת חלופה.

הדברים שציינתי לעיל מבהירים היטב מדוע אין כלל מקום לשקול חלופה בדיון היום, ואודה כי התלבטתי התלבטות ניכרת אם בכלל ראוי לשלוח את המשיב לתסקיר שרות המבחן.

כלל יסוד הוא שבטרם נבחנת חלופה, על ביהמ"ש לתת אמון במשיב עצמו. עסקינן במשיב שיש לו הרשעה בהפרת הוראה חוקית. עסקינן במשיב שלא נרתע מלבצע עבירות אף כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. אם אימת ביהמ"ש ואימת המאסר המותנה אינה עוצרת מבעד המשיב להמשיך בהתנהלותו, לא ברור מדוע חלופה כן תסכון.