מדינת ישראל נ' דוידוביץ

החלטה

בפני בקשה שהגיש הנאשם, לפצותו בגין ניהול ההליך על ידי המאשימה שלא לצורך. בבקשתו, טען הנאשם כי הוציא הוצאות רבות לרבות תשלום למומחה בסך של כ- 580 ₪. סה"כ תובע הנאשם פיצוי של 1,000 ₪ + מע"מ.

בבקשתו, מלין הנאשם כלפי המאשימה וכלפי ב"כ המאשימה כי הטעו את בית המשפט שעה שהודיעו על ביטול כתב האישום בהסכמת הנאשם, ימים ספורים קודם למועד ההוכחות, כאשר לטענת הנאשם לא הסכים לביטול ובוודאי שלא הסכים לכך שלא יפוצה.

המאשימה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה ולטעמה לא רק שהנאשם הסכים לביטול כתב האישום אלא שלא הוכח שלא היה מקום מלכתחילה לרשום את הדו"ח ולהגיש את הכתב האישום.

בחנתי את הבקשה ודינה להידחות.

סעיף 80 לחוק העונשין קובע כי פיצוי לנאשם יינתן באחד משני מקרים: שלא היה בסיס לאשמה או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. בכל הנוגע לאפשרות הראשונה, כבר נפסק כי לא בכל זיכוי ניתן לטעון כי לא היה יסוד לאשמה ורק כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או כאשר העובדות שנטענו לא מהוות עבירה, או כאשר היה ברור מראש כי לא ניתן היה להרשיע על ידי החומר שהיה בידי התביעה, כי אז יהיה מקום לפסוק פיצוי [ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 604].

באשר לחלופה השניה, יש צורך בעילה של זדון בהעמדה לדין, או שלא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; יתכנו מקרים חריגים שבהם לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים, או שהתביעה התרשלה בבדיקת טענות הנאשם, וכן טענות או עילות אחרות מאותו סוג. קבוצת עילות אחרת עוסקת באופן הזיכוי, וסוג עילה נוסף עוסק בנסיבות האישיות של הנאשם ובבחינת הנזק הכלכלי או הבריאותי לנאשם [ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה (פורסם במאגר "נבו")].

הכלל הוא כי הפיצוי ייוחד רק לאותם מקרים חריגים שפורטו לעיל, וכי אין די בעצם הזיכוי ואפילו "זיכוי מוחלט" או "זיכוי מלא", לא כל שכן ביטול כתב האישום, כדי להצדיק בהכרח תשלום פיצויים לנאשם.

אציין, כי השאלה האם זוכה הנאשם או שכתב האישום בוטל, אינה בעלת משקל מכריע בסוגיית הפיצוי בפלילים, ואין כל מניעה לפצות נאשם גם כאשר כתב האישום בוטל, ואף אם בוטל בהסכמתו. הסכמת הנאשם לביטול כתב האישום אין משמעותה שהוא מוותר על עצם הזכות לבקש פיצוי [אם כי, כאמור, מדובר יהיה במקרים חריגים ביותר].

אין לי צורך להיכנס למחלוקת העובדתית בשאלה האם הנאשם נתן הסכמתו המפורשת לתובע, אם לאו. בדיון ביום 8.6.2010 הודיע הנאשם כי – "אני מסכים שאם המאשימה תבקש לחזור בה מכתב האישום, שכתב האישום יבוטל בהסכמה".

אין מחלוקת שהנאשם העמיד רכבו במקום אסור וכי ברשותו תג חניה לנכים, המתיר לו, בהתקיים התנאים שבחוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993 [להלן: "חוק הנכים"], להעמדי רכבו במקום אסור. ואולם, עדיין הנטל להוכיח כי התקיימו ארבעת התנאים שבחוק הנכים, המקנים לנאשם הגנה בדין, מוטל על הנאשם [רע"פ 8586/10 יהודה גור נ' עיריית באר-שבע (פורסם במאגרים); רע"פ 7156/03 יהודה פוקס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)]. מטעם זה, אין לקבוע כי מלכתחילה לא היה מקום לרישום הודעת הקנס או כתב האישום. אף לא הוכחה כוונת זדון או העדר אינטרס ציבורי ברמה כה קיצונית.

לא התרשמתי שלנאשם נגרם עיוות דין מאופן ההליך. הנאשם התייצב לישיבת מענה וכתב האישום בוטל קודם למועד ההוכחות. אמנם, היה זה במועד סמוך לישיבת ההוכחות, אולם עדיין לא נזקק הנאשם להתייצב למשפט במועד נוסף. העובדה שהנאשם בחר להוציא כספים רבים על חוות דעת מומחה אינה מקנה לו את הזכות לקבל פיצוי. אף אם היה הנאשם מזוכה בסיומו של ההליך, לרבות בהתבסס על חוות דעת המומחה, עדיין אין משמעות הדבר שהוא זכאי לפיצוי או להחזר הוצאותיו, וזאת בהתאם למבחנים שהותוו לעיל. שאלת הפיצוי נבחנת בראש ובראשונה בשים לב לשאלה האם ניתן לקבוע שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין או שקיימת כוונת זדון בהעמדתו לדין, ולא לפי מבחן ההוצאות שהוציא הנאשם להוכיח חפותו אלא.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"א, 04 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: