מדינת ישראל נ' דה ברמקר

החלטה

בקשה לביטול צו עיקול זמני על נכס מקרקעין שניתן בהתאם להוראות סעיף 112א (ג)(2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975 (להלן: "חוק מע"מ").

הבקשה הוגשה על ידי אביבה דה במרקר (להלן: "המבקשת") שאין חולק שאיננה החייבת.

ההליכים

ביום 19.5.11 הוגשה בקשה שהוכתרה כ-"בקשה בהולה במעמד צד אחד למתן צווי עיקול לפי סעיף 112א(ג)(2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975" (להלן" הבקשה לעיקול"), בה צוין כי היא מתייחסת למשיב מרק-מוריס דה במרקר (להלן: "מרק").

כבוד השופט ע' אלקלעי הוציא מלפניו צו כמבוקש.

במסגרת הבקשה לעיקול התבקש עיקול על נכסים שונים של מרק, לרבות זכויותיו בנכסי מקרקעין ובינהם גם על זכויותיו בנכסי מקרקעין, לרבות בבית מגוריו הידוע כגוש 17836 חלקה 22 (להלן: "הבית").

ביום 22.5.11 הוגשה בקשה נוספת שהוכתרה כ- "בקשה דחופה [במעמד צד אחד] להרחבת צווי עיקול שנתנו לפי סעיף 112א(ג)(2) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו – 1975" (להלן: "הבקשה להרחבה") במסגרתה צוינו הן מרק והן המבקשת כמשיבים לה.

הבקשה להרחבה נומקה, בין היתר, כי זכויות מרק בבית הועברו על ידו למבקשת, וזאת במסגרת הברחת נכסיו, ו-"אשר על כן וכדי ליתן תוקף לצו העיקול שהוצא על ידי בית המשפט הנכבד, יש צורך במתן צו עיקול על שם אביבה דה ברמקר המתייחס למקרקעין אלו, שכן, כאמור, המקרקעין הועברו על שמה ברשם המקרקעין".

צו כמבוקש יצא מלפני כבוד השופטת י' רוטנברג.

ביני לביני הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לפיהן העיקול על הבית יומר בעיקול על כספי התמורה ממכירת הבית, שנמכר לצד שלישי, כספים הנמצאים בידיו הנאמנות של ב"כ בני הזוג דה במרקר, ולפיכך ההחלטה מתייחסת – סופו של דבר – לכספים המעוקלים הנ"ל (שהם מחצית מהתמורה שהתקבלה ממכירת הבית).

הבקשה לביטול עיקול

הבקשה לביטול העיקול נשוא החלטה זו הוגשה על ידי המבקשת, במסגרתה טענה – בין היתר - כי הבית הוא בבעלותה המלאה והבלעדית, וזכויות אלו רשומות בלשכת רישום המקרקעין.

המבקשת ציינה כי המבקש, משרד האוצר – רשות המיסים מכס ומע"מ משרד אזורי מס ערך מוסף פתח-תקווה (להלן: "רשות המיסים") – נוקטת בהליכים שונים כנגד מרק, שהיה בעבר בן זוגה, ממנו נפרדה ו-"המתרחש עימו ובקשר אליו אינו מעניינה".

עוד מציינת המבקשת כי בבקשה לעיקול לא נאמר דבר על בעלותה של המבקשת בבית, ורק נטען כי הבית הוא של מרק. לבקשה להרחבה לא צורף תצהיר ואין כל תיעוד עובדתי ששימש בסיס להרחבת צווי העיקול, וגם בגוף הבקשה לא נטען כנגד המבקשת או כנגד היות הבית של המבקשת.

המבקשת מציינת כי בנקטה בהליך כנגדה, מתעלמת רשות המיסים ביודעין ובמכוון מהוראות הפסיקה של בית המשפט העליון, וכי ממילא הסמכויות המוקנות לפי סעיף 112א לחוק המע"מ הינן "דרסטיות" ו"דרקוניות" ויש לפרש אותן באופן מצמצם בשל הפגיעה בזכות הקניין של העוסק, מה גם עת עסקינן בהליך שהתבקש כנגד צד שאיננו הנישום.

טענה נוספת שנטענה היא כי דינו של צו העיקול שניתן על יסוד הבקשה להרחבה להתבטל ללא טיעון עובדתי מטעם רשות המסים וממילא גם לבית משפט השלום אין סמכות להטיל עיקול על נכסי המבקשת בשל חובות מרק, ועל רשות המסים נטל ההוכחה המוגבר להראות כי בניגוד לאמור במרשם המקרקעין, הבית אינו כולו של המבקשת, וזאת לא ניתן לעשות, כפי שמציינת המבקשת, בהליך מקוצר לפי סעיף 112א לחוק מע"מ או בבקשה לעיקול זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

בתגובת רשות המסים לבקשה לביטול נטען - בין היתר - שיש למחוק אותה על הסף בשל פגמים מהותיים שנפלו בה: לא צורף לה תצהיר, על אף שנטענו בה טענות עובדתיות, כי "עסקינן בהליך של עיקול זמני שנועד להקפיא המצב הקיים על מנת שעם הפיכת חוב המס של החייב לחוב סופי, בר גבייה, לא יעמוד מע"מ בפני שוקת שבורה אשר לא מאפשרת לו לטעון בדבר נכסי החייב. כיוון שהמבקשת ובן זוגה – הוא העוסק החייב במס – ברחו מהארץ במהלך החקירה, והותירו יפוי כח לעו"ד מטעמם למכור את נכסיהם המהותיים ולהעביר את הכספים מחוץ לישראל, היה ויבוטל צו העיקול תמנע ממע"מ, אף הזכות לטעון בדבר הברחת הנכסים וכנגד הרישום, שכן לא יהיה לכך כל טעם".

עוד נטען כי בידי רשות המסים ראיות לכאורה בדבר הברחת הנכסים המצדיקות את הותרת העיקולים הזמניים על כנם והמעידים על סיכויי הצלחת רשות המסים בתיקון מרשם המקרקעין.

הצדדים זומנו לדיון, ולאחר שלא הגיעו להסדר, סיכמו טענותיהם.