מדינת ישראל נ' דאדאשב(עציר)

פסק דין

כב' השופט ש. ברלינר:

1.בפנינו ערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב בת"פ 15801-07-12 (כב' השופט גינות) בית משפט השלום בחדרה, מיום 10.6.13, לפיו נגזרו על המשיב 28 חודשי מאסר, וכן עונשי מאסר על תנאי ופיצויים, ככתוב בגזר הדין.

לטענת המערערת, הענישה ברכיב העונש של המאסר בפועל חורג לקולא במידה המצדיקה את התערבותנו.

2.המשיב יליד 1978, רווק, תושב חדרה. עברו העשיר בפלילים מפורט על פני 11 העמודים של תדפיס המידע הפלילי ת/1, והוא כולל עשרות רבות של עבירות רכוש, סמים ואלימות, בגינן הוטלו על המשיב עונשים: ברוב המקרים עונשי מאסר מותנה, וכן עונשי מאסר בפועל, האחד למשך 6 חודשים, והשני למשך 28 חודשים. כל זה לא הרתיע אותו מלחזור לסורו ולבצע את סדרת העבירות בהן הוא הורשע הפעם לפי הודייתו בהליך שבערכאה הראשונה: שתי עבירות של התפרצות; שתי עבירות של גניבה; איומים; גניבת כרטיס חיוב; הונאה בכרטיס חיוב; החזקת אבזר של נשק; החזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית; הפרת הוראה חוקית; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכן הדחה בחקירה.

3.בגזר הדין מפרט כב' השופט גינות את העבירות ונסיבותיהן וכן את טענות הצדדים ועמדותיהם; התייחס לעקרון ההלימה ולהוראות תיקון 113 לחוק העונשין; קבע מתחמי ענישה, ובסופו של דבר גזר על המשיב את העונשים המפורטים בסעיף 12 של גזר הדין, כאשר, כאמור, הרכיב הצריך לענייננו, הוא המאסר בפועל למשך 28 חודשים.

4.ב"כ המערערת הדגישה כי נדרשת במקרה דנן ענישה מחמירה, לאור העבירות, הצטברותן, נסיבות ביצוען, במיוחד לאור ההרשעות הקודמות הרבות שנרשמו לחובת המשיב, שלגביו נדרש יסוד של הרתעה, לאחר שהוא חזר לסורו על אף העונשים שהוטלו עליו בעבר.

בא כוח המשיב ביקש כי לא נתערב בעונש שגזרה הערכאה הראשונה, שנתנה גזר דין מפורט תוך שהייתה ערה לכל הנתונים והשיקולים הצריכים לעניין, אם כי, במהלך הדיון הסכים כי תהא החמרה מסוימת בעונש, על יד הארכה של תקופת המאסר, אך הצעתנו בנידון זה, לא זכתה לאוזן קשבת אצל המערערת.

5.לאחר ששקלתי בדבר אציע לחבריי כי נקבל את הערעור. את המשקל המירבי בענייננו, בכל הקשור למידת העונש, יש ליתן לעברו הפלילי המכביד ביותר של המשיב, לצורך להרתיעו, וכן לאינטרס ההגנה על שלום הציבור. אינטרס זה יוגן על ידי כליאתו של המשיב בבית הסוהר לתקופה ארוכה, כליאה שתמנע ממנו, לפחות בתקופה זאת, לפגוע באנשים שלווים, להתפרץ לבית מגוריהם, לגנוב מן הדירה, ואף לאיים עליהם כי ייפגעו אם יעזו להתנגד, כפי שעשה באחת הפרשות במקרה דנן.

6.נקודת זכות אחת עומדת למערער, בכך שהודה במיוחס לו בערכאה הראשונה. אנו לוקחים, כמו כן, בחשבון, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשמים, שעה שהיא מתערבת בעונש בערעור על קולתו.

7.לאור כל האמור, אני מציע כי נחליט להוסיף 10 חודשים של מאסר בפועל, לתקופה שנקצבה למשיב בגזר הדין, כך שבמקום 28 חודשי מאסר בפועל תבוא תקופה של 38 חודשים, בניכוי ימי המעצר ככתוב בגזר הדן.

ש. ברלינר, שופט

סגן הנשיא י. גריל (אב"ד) והשופט כמאל סעב:

א.בעיקרו של דבר ערכאת הערעור מתערבת בגזר דין של הערכאה הדיונית רק במקרים של סטיה ברורה ממדיניות הענישה הראויה. לעניין זה עיינו: ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' דניס ברזינסקי (מיום 22.3.2010), בפיסקה 11:

"עם זאת, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009))."

ב.מעיון בגזר הדין של בית משפט קמא עולה, כי גזר הדין מנומק היטב, ופורטו בו כראוי העבירות בהן הורשע המשיב ונסיבותיהן, כמו גם טענות הצדדים ועמדותיהם. כפי שאכן מציין חברנו השופט ש. ברלינר בחוות דעתו, התייחס כב' השופט מ. גינות לעיקרון ההלימה, ולהוראותיו של תיקון 113 לחוק העונשין, וקבע את מתחמי הענישה בהתייחס לכל אירוע בנפרד.

ג.יחד עם זאת, היה מקום ליתן ביטוי בענישה שהוטלה על המשיב לחומרה המיוחדת של העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען, ולעברו הפלילי המכביד של המשיב, שלא רק עונשי מאסר על תנאי, אלא גם עונשי מאסר בפועל (ובכלל זה 28 חודשי מאסר בפועל שהוטלו עליו בתאריך 1.3.2006) לא הרתיעוהו מלבצע את העבירות בגינן הוא נותן את הדין הפעם.

על מנת להביא לידי ביטוי חומרה זו, סבורים גם אנו שיש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולהחמיר בענישה.

ד.גם מקום בו ערכאת הערעור מגיעה לידי מסקנה, שיש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בדינו של נאשם, הרי, ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש.

לעניין זה עיינו בדברי כב' השופט י. דנציגר ע"פ 9590/11 מדינת ישראל נ' סביליה, בפיסקה 18 (4.4.2012):