מדינת ישראל נ' דאבוש

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בפני, שניתנה מיד בהזדמנות הראשונה, בעובדות כתב האישום ובעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (הן מחמת הפסילה והן מחמת פקיעת רישיונו כ- 4 שנים), נהיגה ללא רישיון רכב וללא ביטוח תקפים.

התובעת עותרת לעונש של מאסר בפועל, הפעלת 3 חודשי מאסר מותנה במצטבר וכן פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה שלא תפחת מ-4 שנים, תוך הפעלת 10 חודשי פסילה מותנית, במצטבר, וסומכת עמדתה על חומרת העבירות וכן על עברו התעבורתי והפלילי של הנאשם.

הוגש גיליון הרשעות קודמות לנאשם בתעבורה, ממנו אני למד כי הנאשם נוהג משנת 1980 ולחובתו 51 הרשעות קודמות, בהן הרשעה מס' 49 (בתיק תת"ע 21451/10 מיום 20/3/13) בעבירה של נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ובה 3 חודשי מאסר מותנה בר הפעלה וכן 10 חודשי פסילה מותנית להפעלה.

התובעת הצביעה על כך כי בעברו של הנאשם בנוסף, 3 הרשעות קודמות בעבירה של נהיגה בפסילה אולם לאחר עיון בגיליון ההרשעות הקודמות נוכחתי כי מדובר בעבירות מהשנים 1989, 1984 ו-1983. בנוסף, לנאשם מעורבות בשתי תאונות דרכים אולם אף הן מהשנים 94' ו-93'.

הוגש גיליון הרשעות קודמות בפלילים ממנו אני למד כי לנאשם הרשעות שונות בעבירות רכוש, מרמה, איומים ואלימות, אולם הרשעתו האחרונה הינה בעבירה משנת 2002 ולפניה רוב רובן של הרשעותיו הינן בין השנים 91' ל-94'. ב"כ המאשימה מפנה לכך כי ברישום הפלילי של הנאשם הרשעה נוספת בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, אולם גם כאן מצאתי כי מדובר בעבירה משנת 1989.

מנגד עותר הסנגור להתחשבות בנסיבותיו של הנאשם ובהן נסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיו האישיות, והעובדה כי הנאשם כיום בעל משפחה, עובד כבעל אטליז עצמאי מזה שנים רבות ותומך ומפרנס את משפחתו וילדיו. הנאשם אינו מתכחש לעברו הפלילי ואף לעברו התעבורתי, אולם טוען כי פתח מזה שנים רבות בדרך חדשה וזנח את העולם העברייני ולמעשה ב"כ הנאשם והנאשם מצביעים בצדק על העובדה כי הרשעותיו הפליליות בעיקרן הינן בעבירות ישנות ואף הרשעותיו הקודמות בתעבורה, בעבירות זהות של נהיגה בפסילה הינן ישנות מאד.

הסנגור הציג אישור על הפקדת רישיון הנהיגה לפיו הנאשם הפקיד את רישיונו למשך 17 חודשים וזאת מיום 29/4/13 וזאת בשני תיקים מאוחדים (1551-02-13 ובתיק 21451/10) משום כך ממילא הנאשם פסול למשך תקופה ארוכה. הסנגור מבקש שלא אגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל, אלא אסתפק בריצוי המאסר כולל הפעלת התנאי בעבודות שירות, ומבקש התחשבות במשך הפסילה שאטיל על הנאשם בגין התיק שבפני וזאת על מנת, כלשונו, להותיר לנאשם "אור בקצה המנהרה".

הנאשם נעצר עם הגשת כתב האישום נגדו ושוחרר לחלופת מעצר במסגרתה שהה במעצר בית מלא מיום העבירה 31/8/13 ועד ליום 3/10/13, מועד בו שוחרר לאחר "עיון חוזר" לצורך עבודה בשעות היום, כאשר נותר במעצר בית מלא בשעות הלילה. בכל הזמן שעבר לא נרשמה כנגד הנאשם הפרה של תנאי חלופת המעצר או התנאים המגבילים.

אין ספק כי נהיגה בפסילה הינה עבירה חמורה, מהחמורות שבפקודת התעבורה, אשר בגינה אף קבע המחוקק עונש מאסר בפועל. פעמים רבות בעבר הביע בית המשפט העליון את עמדתו כי העונש הראוי על עבירה זו הינו עונש מאסר בפועל. בוודאי שהדברים ראויים כאשר מדובר בעבירה חוזרת.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" העיקרון המנחה את בית המשפט בבואו לחרוץ את דינו של נאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו. במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול עליו לבחון גם את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי ענישה במקרים אלה.

כמצוות המחוקק אני קובע כי במסגרת "מתחם הענישה" העונש המקובל בבתי המשפט לתעבורה במקרים דומים נע כמניפה בין 12 ל-36 חודשי פסילה בפועל, בין מאסר מותנה למאסר בפועל ובנוסף קנס כספי ועונשים מותנים נוספים.

לאחר שעיינתי בדבר, ולאחר שבחנתי את נסיבות העבירה יחד עם נסיבותיו האישיות של הנאשם אני סבור כי במקרה שלפני מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר בעטיין מצאתי כי אין מקום להטלת עונש מאסר בפועל ממש, וכי יש לאפשר ריצוי המאסר, כולל הפעלת המאסר המותנה, בדרך של ביצוע עבודות שירות.

הנאשם שלפני מנהל מזה יותר מעשור אורח חיים תקין ונורמטיבי. כאמור עיקר הרשעותיו בפלילים הינן ישנות בין השנים 91' ל-94'. אף עברו התעבורתי, בכל הנוגע לעבירה של נהיגה בפסילה או גרם תאונות, הינו ישן ביותר כמפורט לעיל.

הנאשם כיום נשוי ובעל משפחה, אב לילדים, מתפרנס מעבודתו כבעל אטליז עצמאי.

הנאשם הופנה לראיון אצל הממונה על עבודות שירות בשב"ס ונמצא מתאים לריצוי עבודות שירות.

בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון, הדגיש ביהמ"ש את חשיבותו של ההיבט השיקומי. גם במקרים קשים ביותר ובעבירות חמורות, העדיף ביהמ"ש העליון לפסוק בעד שיקומו של הנאשם, חרף מעלליו הקשים.

בע"פ 8092/04 ישראל חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2004), ביטל בית המשפט העליון עונש מאסר שמשכו 40 חודשים, עקב שיקומו של הנאשם מסמים. בית המשפט עמד על חשיבות השיקום כשיקול חשוב בענישה.

ברע"פ 5066/09 ירון אוחיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), הורשע הנאשם בבימ"ש קמא בעבירות מרמה, ונשלח למאסר ממושך של 54 חודשים. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, הקל במידת מה בעונשו. בקשת הנאשם למתן רשות ערעור התקבלה ע"י בית המשפט העליון. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על האינטרס הציבורי בשיקום העבריין ועל חשיבות שיקול זה בגזירת הדין ובסופו של יום הפחית באופן ניכר את עונש המאסר שנגזר על הנאשם.

בעפ"ת (ב"ש) 38367-02-12 אבו חמאד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012), מצא ביהמ"ש המחוזי כב' הש' טלי חיימוביץ, כי שיקולי שיקום קיימים גם במישור של עבירות התעבורה, ובלשונה: