מדינת ישראל נ' גרינברג(עציר)

החלטה

כללי

1.ב"כ המשיב טענה שתי טענות עיקריות: האחת, טענה בדבר כרסום בחומר הראיות, והשניה, בקשה לשחרור המשיב לחלופת מעצר.

טענה לכרסום בחומר הראיות

2.ב"כ המשיב טענה לכרסום משמעותי בחומר הראיות, מאחר שהמתלוננת פנתה פעם נוספת למשטרה ונחקרה תחת אזהרה בחשד למסירת הודעה כוזבת בכך ששיקרה בעדותה נגד המשיב.

אינני מקבלת טענה זו.

3.המתלוננת טענה כי שיקרה בעדותה גם קודם לכן, וגם בפני בית המשפט שדן בבקשת המעצר בתאריך 12.8.10, ולמרות זאת, בית המשפט קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה.

כלומר, גרסת המתלוננת בחקירתה תחת אזהרה אינה גרסה חדשה שלא נשמעה קודם לכן.

4.בשאלה האם יש בשינוי גרסת המתלוננת כדי לכרסם בתשתית הראייתית העומדת בפני בית המשפט, נפסק כדלקמן:

"...לא כל שינוי גרסה של עד ואפילו עד עיקרי, משמיטה מיניה וביה את הפוטנציאל ההרשעתי של חומר הראיות... מעשה של יום ביומו בבתי המשפט, שעד עיקרי חוזר בו בעדותו מהודעתו במשטרה, וזו מוגשת ומתקבלת בסופו של יום מכוח סעיף 10 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית...

.... מטעם זה, בית משפט של מעצר נדרש לבחון את שתי הגרסאות, הישנה והחדשה כאחת, על רקע התמונה הכוללת של מכלול הראיות, ועל פי הגיונם של דברים ונסיון החיים. אין לנו אלא לחזור למושכלות ראשונים עליהם עמד בית משפט בפרשת זאדה..."

בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני.

5.במקרה דנן, מול גרסאותיה הסותרות של המתלוננת, נוספה כעת עדותה שנמסרה בחקירתה במשטרה בגין חשד למסירת הודעה כוזבת. עדות זו לא עומדת לבדה, אלא יש בנוסף ראיות רבות בתיק, כמפורט בהחלטת בית המשפט מיום 12.8.10, לרבות מזכר החוקרת, הודעת בתם הקטינה של המשיב והמתלוננת, דו"ח פעולה של שוטרים, תמונות בתיק החקירה וסימני חבלות.

6.לאור כל האמור, העדות האחרונה שמסרה המתלוננת אינה בבחינת מהפך דרמטי בחומר הראיות המגיע כדי כרסום מהותי במשקל הראיות לכאורה נגד המשיב.

בקשה לשחרור המשיב לחלופת מעצר

7.לאור מסקנה זו לעיל, יש לבחון את בקשת המשיב לשחרור לחלופת מעצר, בקשה הנמצאת במחלוקת בין הצדדים.

ב"כ המבקשת טוענת כי מדובר במשיב בעל עבר בעבירות אלימות המחייבת את מעצרו תחת סורג ובריח ממש.

ב"כ המשיב מבקשת לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בהתאם להמלצת שירות המבחן.

8.לפי תסקיר שירות המבחן, בעבר המשיב הופנה לשירות המבחן פעמיים בגין אלימות כלפי המתלוננת, לראשונה בשנת 1999 ובשנית בשנת 2005. המשיב טופל במסגרת צווי מבחן בטיפול פרטני, קבוצתי וזוגי. המשיב והמתלוננת שיתפו פעולה בטיפול.

שירות המבחן התרשם כי למרות הטיפול בעבר ורמת מודעות מסוימת מצד המשיב לגבי התנהגותו ובעיותיו, המשיב חוזר על דפוס ההתנהגות הבעייתי ומתקשה להתמודד עם תחושות הקנאה והתסכול שלו באופן בונה, ועל כן ההערכה היא כי קיים סיכון להשנות התנהגות דומה כלפי המתלוננת.