מדינת ישראל נ' גנאים ואח'

החלטה

1.נגד המשיבים הוגש ביום 9/8/11 כתב אישום, בת.פ. 16197-08-11, בו מיוחס להם ביצוע עבירות לפי סעיפים 379 + 25, 407 (ב) + 29 ו- 452 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

לפי הנטען בכתב האישום מדובר באירוע מיום 6/8/11, סמוך לשעה 03.00, במהלכו קפצו הנאשמים מעל לשער של מגרש מכוניות בסחנין, סובבו את מצלמות האבטחה וקרעו את הכבלים של המצלמות, הוציאו את כבל המחשב של מצלמות האבטחה מהשקע, בעטו במנעול של דלת המחסן המצוי במגרש המכוניות, שהיתה סגורה ונעולה, שברו את המנעול וחלק מהדלת, נכנסו לתוך המחסן וגנבו מתוכו פריטים שונים כמפורט בכתב האישום. כאשר מר מוחמד טרביה (להלן: "טרביה"), שבאותה עת שימש כשומר באזור (מחומר החקירה עולה ששימש כשומר בעסק סמוך למגרש המכוניות), הבחין במעשיהם, זרקו לעברו המשיבים אבנים, שלא פגעו בו, על מנת למנוע ממנו לתפוס אותם, ונמלטו מהמקום בריצה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 16197-08-11 או, לחילופין, לשחררם לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

ראוי לציין שבישיבת יום 9/8/11, בה ביקשו הסניגורים את דחיית הדיון בבקשה למועד אחר, כדי לעיין בחומר החקירה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המשיבים ישוחררו, בינתיים, למעצר בית מלא והם שוחררו בהתאם.

עוד ראוי לציין כי בדיון שהתקיים בפניי ביום 15/8/11 חזרה בה ב"כ המבקשת מהבקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים והסתפקה בעתירה החילופית, היינו שחרורם בתנאים מגבילים הולמים, שלטעמה הינם מעצר בית מלא.

3.מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, כמו גם להורות על שחרורו בתנאים מגבילים, בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

על פי הוראות סעיף 21 הנ"ל, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים, והם:

א.קיומה של עילת מעצר,

ב.קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם,

קמה לו לביהמ"ש הסמכות להורות כאמור.

4.הבה נבדוק, להלן, האם במקרה שבפניי מתקיימת עילת מעצר והאם ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים.

א.קיומן של ראיות לכאורה.

באת כוחו של משיב 1 לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה בכל הקשור לביצוע העבירות לפי סעיפים 407 (ב) ו- 452 לחוק העונשין, ככל שעבירות אלה מיוחסות למשיב 1 - ובצדק לא חלקה, שהרי משיב 1 הודה בחקירתו במיוחס לו בעניין זה - אולם חלקה על קיומן של ראיות לכאורה בכל הקשור לאישומו של משיב 1 בעבירה של נסיון לתקיפה סתם. לאחר שעיינתי בחומר החקירה נוכחתי לדעת כי גם לגבי עבירה זו יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של משיב 1. די אם אציין שלפי גירסתו של טרביה משיב 1 זרק עליו אבנים (הודעת טרביה מיום 7/8/11, שעה 19.16, שורות 41, 42).

בא כחו של משיב 2 לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בהתייחס למשיב 2, אולם טען לקיומה של "חולשה מסוימת בראיות". כאמור, עיינתי בחומר החקירה. לגבי אישומו של משיב 2 בעבירות לפי סעיפים 407 (ב) ו- 452 לחוק העונשין אין אני מסכים עם הסניגור בדבר קיומה של חולשה בראיות. יש די והותר ראיות, שאם יתקבלו כאמינות ע"י המותב שידון בתיק, יהיה בהן די כדי להביא להרשעתו בעבירות אלה. יחד עם זאת אני סבור שישנה חולשה משמעותית בראיות בכל הקשור לאישומו של משיב 2 בביצוע העבירה לפי סעיף 379 + 25 לחוק העונשין. אמנם טרביה אמר בהודעתו מיום 7/8/11, בתשובה לשאלה "איך הם הגיבו (כ)שהם ראו אותך" כי "הם זרקו עלי אבנים", אולם בהמשך, כאשר נשאל פרטנית למעשיו של כל אחד מהמשיבים, השיב שמשיב 2 ברח ואילו משיב 1 זרק עליו אבנים ואחר כך ברח (שורות 39 – 42 להודעה).

ב.קיומה של עילת מעצר.

עילות המעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים.

מעיון בבקשה שבפניי עולה כי המבקשת טוענת שבמקרה זה מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות".

באי כח המשיבים, לעומתה, בדעה שעילה זו אינה מתקיימת, זאת משום שמדובר בעבירות רכוש.

סבורני שהצדק עם באי כח המשיבים. עבירות הרכוש אינן נמנות על העבירות שלגביהן נקבע בסעיף 21 (א) (1) (ג) לחוק המעצרים כי מי שמואשם בהן, חזקה שמתקיימת לגביו עילת המסוכנות. לכן, למרות שעבירות ההתפרצות והגניבה הן עבירות חמורות הפוגעות בבטחון הציבור וברכושו, נקבע בפסיקה כי יש לבחון את מכלול הנסיבות של המקרה הקונקרטי, הנדון בפני ביהמ"ש, כדי לקבוע אם באותו מקרה מתקיימת עילת המסוכנות. על הנסיבות המקימות עילת מעצר במקרים של עבירות רכוש עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש בבש"פ 5431/98.