מדינת ישראל נ' גלפנד בוריס

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ועקיפת רכב אחר כשהדרך לא הייתה פנויה במרחק מספיק בכדי לאפשר את ביצוע העקיפה בבטחה. בכך נטען כי גרם הנאשם לסיכון נסיעתו של רכב אחר, בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

הנאשם הודה בביצוע העקיפה, אך כפר וטען כי לא עקף באופן מסוכן.

מטעם המאשימה העיד רס"מ ניסים סנקר, (להלן: "עד התביעה") אשר ערך את טופס ההזמנה לדין (ת/1) וזכרון דברים (ת/2).

העד העיד כי נסע אחרי רכב הנאשם בכביש 42 מכוון יבנה לצומת אשדוד. העד ציין כי הבחין ברכב הנאשם שניסה מספר פעמים לעקוף רכב משא (מערבל בטון) שנסע לפניו, אך נוכח התנועה שבנתיב הנגדי, לא הצליח לבצע את העקיפה. העד ממשיך ומציין כי בניסיונותיו לעקוף, גרם הנאשם לרכבים שבנתיב הנגדי לסטות לשול הכביש ולהבהב לו עם אורות חזית רכבם כדי למנוע תאונה.

לדברי העד, בק"מ 89 יצא הנאשם לעקיפת מערבל הבטון ובמהלך העקיפה, הגיע מולו רכב בנתיב הנגדי אשר הבהב לו עם אורות החזית, ירד לשוליים ונעצר שם כדי למנוע תאונה. הנאשם המשיך בנסיעתו, חזר לנתיב הימני. העד ציין כי נסע אחרי הנאשם, תוך שמירת קשר עין, עד אשר פנה הנאשם לכיוון יישובי עשרת שם ביקש ממנו לעצור בצד הדרך ומסר לידיו את טופס הזמנה לדין.

בזיכרון הדברים (ת/2) שרטט העד סקיצה של אופן ביצוע העבירה וציין כי כי מזג האוויר היה נאה.

הנאשם העיד כי נסע לעבודתו במושב עשרת, לפניו נסעה משאית בטון במהירות של 60 קמ"ש לערך, ולאחר שקו ההפרדה הרצוף שסומן על הכביש הפך לקו מקוטע, ניסה לעקוף את משאית הבטון כאשר בפעם הראשונה לא ביצע את העקיפה מאחר והבחין ברכב המגיע מולו ולאחר נסיעה של 100 מטרים נוספים, הבחין כי בנתיב הנגדי נוסע רכב במרחק של 250-300 לערך, עקף את משאית הבטון, המשיך בנסיעה ונעצר על ידי עד התביעה רק לאחר שפנה ליישובי עשרת.

באמצעות הנאשם הוגשו תמונות המקום (נ/1-נ/2).

טענות הצדדים

ב"כ המאשימה, מבקש מבית המשפט להרשיע את הנאשם, לקבל את עדותו של עד התביעה ואת הודיית הנאשם מיד לאחר ביצוע העבירה כפי שצוין על ידי עד התביעה בדברי הנהג" שבת/1 והן בזיכרון הדברים ת/2.

הסנגור מבקש מבית המשפט לזכות את הנאשם. לטענתו, התביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע עבירה והעקיפה בוצעה עת הנתיב הנגדי היה פנוי, הנאשם לא סיכן אחרים ולא גרם לסטיית הרכב שנסע מולו.

בנוסף טוען הסנגור, כי היה על עד התביעה להזהיר את הנאשם לפני ביצוע העקיפה עוד בשלבים בהם ניסה לעקוף ולא הצליח ובעצם למנוע את העבירה ולא היה צורך לחכות עד שהנאשם יבצע את העבירה ושיסכן את שלום הציבור אם כך היה לטענת עד התביעה. הסנגור ציין כי אחד מתפקידיה של משטרת ישראל הינו מניעת עבירות. בעניין זה הפנה הסנגור לסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971 ולסעיף 2 לפקודת המטה הארצי "טיפול המשטרה בעבירות תעבורה".

הסנגור המשיך וטען כי יכול והרכב שהגיע בנתיב הנגדי, סטה לשול הכביש לאחר שהבחין בניידת המשטרה, שמע את הסירנה שהופעלה ופעל על פי חוק ונתן זכות קדימה לרכב הביטחון.

בעניין זה הפנה הסנגור לתקנה 93 (א)(1)לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

בנוסף, טוען הסנגור כי קיימת סתירה בין עדותו של עד התביעה לעדות הנאשם כאשר הנאשם העיד כי נעצר על ידי עד התביעה לאחר פנייה שמאלה ליישוב עשרת בעוד עד התביעה העיד כי שעצר את הנאשם בתחנת אוטובוס והתחנה ממוקמת לפני הפנייה.

דיון

לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים, שקלתי את הראיות ועיינתי במסמכים שהובאו בפניי, שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

סעיף 47(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 קובע כדלקמן:

"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא."