מדינת ישראל נ' גוריון

החלטה

לנאשם טענה מקדמית לפיה עומדת לו "הגנה מן הצדק". לאחר שקיבל הודעה כי תיק זה נסגר, אך לאחר זמן נפתח התיק מחדש, ואף הוגש נגדו כתב האישום דנן.

המדינה הסבירה כי השינוי בעמדת המדינה באה לאחר שנוספה תוספת ראייתית מסוימת אשר הכריעה את הכף בעד העמדה לדין והביאה לשינוי ההחלטה המקורית.

הסנגור הגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת פרקליטות המחוז (בג"ץ 2766/13). העתירה נדחתה נוכח קיומו של סעד חלופי שניתן לקבל מלפני בית משפט זה, היינו ביטול האישום מחמת "הגנה מן הצדק".

המחלוקת בין הצדדים עתה היא בשאלה כיצד ומתי תיבחן הטענה המקדמית לגופה? הסנגור סבור כי הדרך הנכונה לבחינת הטענה תהיה על ידי כך שבית המשפט יקבל את תיק החקירה לידיו, יבחן הראיות שטרם החלטת הסגירה, יבחן הראיות שנוספו לאחר מכן ויראה אם יש בהן כדי להצדיק הפתיחה מחדש. לשיטתו, אם בית המשפט יראה שאין בראיות החדשות כדי להצדיק שינוי ההחלטה המקורית, יקבל העתירה מן הצדק. הסנגור סבור שראוי לערב מותב שני. אולם, על מנת למנוע צורך בהחלפת המותב עקב עיון בראיות, הודיע הסנגור כי אף אם תידחה הטענה המקדמית, לאחר עיון, על ידי מותב זה, לא יבקש את פסילת המותב.

המדינה סבורה שאין זו הדרך הראויה לבחון את הטענה, שכן אין דרך המותב הדן בתיק לקבל לידיו את הראיות הגולמיות ולא ראוי לערב בכך שופט נוסף אשר יבחן התיק כ"ראיות לכאורה". לשיטת המדינה הדרך הנכונה היא לדחות את ההכרעה בטענה המקדמית לשלב הכרעת הדין.

דיון

לכאורה, בבחינת תכלית החקיקה, אשר קבעה אפשרות לבטל כתב אישום מחמת טענה מקדמית בכלל והגנה מן הצדק בפרט, הדין עם הסנגור. הרי, כל המטרה של הטענה המקדמית היא לחסוך מהנאשם (ומהתביעה) ניהול הליך ארוך, אשר סופו ידוע כבר בתחילתו, היינו שדין ההליך להתבטל מחמת פגם כלשהו. אם הפגם גלוי על פני הדברים כבר בתחילה, מן הראוי להפסיק הדיון עוד באיבו. לחסוך עוגמת נפש לנאשם והוצאות לכל המעורבים.

יחד עם זאת, המחוקק קבע כי ניתן במקרים מסוימים לדחות את ההכרעה בשאלת ההגנה מן הצדק לשלב מתקדם יותר של ההליך, ואף עד הכרעת הדין. זאת, משום שמטבעם של דברים חלק מהטענות המקדמיות אינן ניתנות לבירור אלא תוך כדי המשפט. כך, טענת התיישנות במקרה בו מועד המעשה אינו שנוי במחלוקת יוכרע לאלתר. אולם, כאשר מועד המעשה שנוי במחלוקת, תוכרע הטענה במסגרת הכרעת הדין.

במקרה זה, שלא כמו בשאלת מועד התיישנות שבמחלוקת, ניתן לכאורה להכריע בשאלה בדבר טיב הראיות שהביאו את המדינה לשינוי עמדתה, כבר מההתחלה. שכן, מדובר בראיות לכאורה בלבד, הבאים בכתב, ומונחים כבר בתיק החקירה. לכאורה, ניתן לעיין באלה ולהכריע.

למרות זאת, לא אקבל את בקשת הסנגור להכריע בשאלה כבר עתה. ראשית, העובדה שניתן להכריע מראש אינה אומרת שחייבים להכריע מראש, אף על פי שזה הכלל. ניתן לחרוג מן הכלל הקובע כי ההכרעה תהיה בתחילה, לא רק כאשר אין אפשרות להכריע מראש, אלא גם מתי שאין ראוי לעשות כן. במקרה זה, הדבר יחייב עיון מראש בראיות בכתב מראש. ודוק, אין מדובר רק בעיון בראיה במישור הטכני, כעין העיון במסמך הנעשה לצורך הכרעה בשאלת קבילות, מדובר בעיון מהותי. עיון מהותי, במובן זה שעל בית המשפט להכריע, מראש, אם "הקייס חזק" אם סיכויי המדינה להגיע להרשעה מספיקים, אם היו כך הראיות לפני הראיות החדשות שנוספו, או אם אין הם כך גם בדיעבד. למרות הסכמת הסנגור, לא ראוי לאפשר לבית המשפט, הדן בתיק העיקרי וצריך להכריע בעובדות בסופו של יום, לגבש עמדה אפריורית על טיבו הראייתי של התיק.

לא נכון גם להעביר ההכרעה לעניין זה לשופט אחר. המחוקק קבע כי ההכרעה בשאלה מקדמית נתונה לשופט בתיק העיקרי. זאת, משום שלא פעם ההכרעה בשאלה מקדמית יכולה לעלות שוב בשלב ניהול המשפט עצמו. כך, אם שופט אחר יכריע כי הנסיבות אינן מצדיקות קבלת הטענה המקדמית, האם ראוי כי הדבר ימנע את אותו שפט עצמו מלקבל הכרעה אחרת במסגרת הכרעת הדין, אם התנאים לכך יוכחו?

עוד יאמר, כי אפילו אם יסבור בית המשפט כי התיק מעט "חלש", אחרי הוספת הראיות, או כי אין הראיות שנוספו משנות דבר מהותי, עדיין אין הדבר מחייב את קבלת הטענה של הגנה מן צדק. שהרי אפילו אם הערכת בית המשפט שונה מהערכת המדינה, עדיין רחוק הדבר מאוד ממצב בו הגשת כתב האישום עומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". המחוקק הפקיד לשיקול דעת פרקליטות המחוז את ההחלטה בדבר העמדה לדין, ולא לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט יוכל להתערב בהחלטה כזו, בהנחה שאין מדובר בשיקולים זרים של ממש, רק במקרה בו טיב ההחלטה או משמעותה קיצוניים ועומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות.

הסנגור לא הצביע על כל פגם בהחלטת המדינה, מעבר לכך שהוא סבור כי הראיות החדשות לא הצדיקו את השינוי בהחלטה. לכאורה, ולכאורה בלבד, לא די בכך כדי לקבל טענת הגנה מן הצדק, בוודאי בעבירה מסוג פשע המקימה אינטרס ציבורי מיוחד בהעמדה לדין, אם יש ראיות, ומתן אפשרות למדינה לתקן טעויות, כגון החלטה שגויה לסגור התיק. לו היה לסנגור טענה מוחשית יותר, אשר קרובה ללמד על שחיתות זדונית, או פגם חוקתי חמור אחר, אפשר שראוי היה לבחון הדברים לאלתר, למנוע המשך עיוות הדין בניהול המשפט. אך כאשר מדובר בבחינת שיקול הדעת לעצמו, אפילו בעת שינוי החלטת סגירה, אין הדברים מצדיקים שינוי מהותי באופן הבאת הראיות לפני בית המשפט.

עוד יאמר כי בהקשר זה יש לקחת בחשבון גם שיקולי מדיניות ויעילות. ההליכים המקדמיים, שלפני הליכים הפליליים, צברו לאחרונה משקל גדול. מעבר להליכי המעצר, המחייבים עיון מעמיק בשל המשקל החמור של מעצר עד תום ההליכים, ישנם הליכים נוספים שצברו ממדים מדאיגים. בקשות לקבלת חומרי חקירה, מסוגים שונים, יוצרים הליכים מורכבים שלפני ההליך העיקרי, ולא פעם מעכבים את המשפט, ומכלים זמן שיפוטי רב.

היעתרות לבקשה לבחון ראיות לכאורה, שלא לצורך המעצר, אלא לצורך בחינת שיקול דעת התביעה, פותחת פתח לסיבוך מיותר של ההליכים הפליליים. הליכים, אשר מידת מורכבותם עולה בטור הנדסי מדור לדור, על כל המשתמע מכך במישור התקציב, היעילות ואפקטיביות ההליך הפלילי. אמנם, הפתח לסיבוך כללי כאן, הוא פתח צר כחודו של מחט, שהרי זה מקרה חריג ומיוחד בו נתקבלה החלטת סגירה ואז השתנתה אותה החלטה. אולם פתיחת פתח כחודו של מחט יכולה להביא לפתיחת פתח כפתחו של אולם. הרי כמעט אין סוף לטענות האפשריות של סנגור מוכשר כנגד שיקול דעת התביעה. כך, ניתן לטעון שהראיות אינן מספיקות לעצם ההגשה, קיום אפליה בהגשת אישום נגד צד אחד באירוע אלים, שגיאה בסיווג העבירה על פי הראיות (בניגוד לתוכן כתב האישום) ועוד ועוד.

דרך המלך לבחינת שיקול דעת התביעה בהגשת כתב האישום הוא בירור המשפט כסדרו, מתחלה ועד סוף. לא ראוי לסטות מדרך המלך אלא במקרים חריגים ביותר, כאשר הטענה להגנה מן הצדק ברורה ומוחשית, מיוסדת על ראיה לכאורה ברורה, ואף ניתנת להכרעה קלה ופשוטה מראש, ללא שמיעת הראיות. לא זה המקרה שלפנינו.

נוכח כל האמור, הטענה המקדמית תוכרע במסגרת הכרעת הדין.

מועדי הוכחות כבר קבועים בתיק זה.

נקבע למענה מפורט ודיון לפי סעיף 144 ליום 16.12.13 שעה 08:45.