מדינת ישראל נ' גולדשטיין

החלטה

הרקע והסדר הטיעון בין הצדדים

1.ביום 16.1.2013, בהתאם להודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון, קבעתי כי הנאשם ביצע את עבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), כפי שיוחס לו בכתב-האישום.

2.על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, הנאשם שימש בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום כמאבטח בפאב "בר סירא" בירושלים. ביום 17.12.2008 בסמוך לשעה 24:30 ישבו ג.כ. (להלן: ג') ומספר חברים נוספים סביב אחד משולחנות הפאב המצויים ברחוב ושתו בירה. כעבור זמן-מה, הגיעו אל הפאב א.ש. (להלן: א') ושני חברים נוספים אשר הצטרפו לג' וחבריו. א' הגיע אל הפאב כשבידו בקבוק בירה שקנה במקום אחר. הנאשם ניגש אל א' וביקש ממנו לעזוב את המקום באומרו כי אין להיכנס אל הפאב עם שתייה. א' סרב, ובינו לבין הנאשם היו חילופי דברים. כעבור מספר דקות הגיע אל הפאב מאבטח נוסף, שאף הוא ביקש מא' לעזוב את הפאב, אך א' סרב. לאחר זמן מה סיימו א', ג' וחבריהם לשתות וקמו ממקומם בכוונה לעזוב את הפאב. ג', א' וחבריהם עזבו את הפאב והתקדמו לרחוב שמעון בן שטח, לכיוון "כיכר החתולות", והנאשם יצא מהפאב בעקבותיהם. כעבור דקות ספורות, הצטרפו אל הנאשם שלושה בחורים נוספים, שזהותם אינה ידועה למאשימה (להלן: האחרים). הנאשם והאחרים תקפו בידיהם וברגליהם את ג' וא' בראשם ובחלקי גוף נוספים, כאשר חלקו של הנאשם מתבטא בכך שבעט ברגלו של א' והדף אותו. בהתאם לאמור בכתב-האישום, כתוצאה מהתקיפה נגרמו לג' שבר באף וחבלות בפניו; לא' נגרמו חבלות בפניו; ושניהם נזקקו לטיפול רפואי. במעשיו האמורים פצע הנאשם שלא כדין את א'.

3.בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים וכמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 16.1.2013, הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום המתוקן כפי שפורטו בסעיף 1 לעיל, ונקבע כי ביצע את העבירה. באותו שלב, נמנעתי מהרשעת הנאשם, מבלי שיהיה בכך כדי לחייב את בית-המשפט בתום ההליך. במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם בין הצדדים כי "החבלות של המתלוננים כמתואר בסעיף 8 לכתב-האישום לא נגרמו כתוצאה ממעשיו של הנאשם". לעניין העונש, הוסכם כי יוזמן תסקיר שירות מבחן בעניינו של הנאשם. המאשימה תטען לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות ולמאסר מותנה, ואילו הסנגור יהיה חופשי בטיעוניו (לרבות בסוגית ההרשעה).

תסקיר שירות המבחן וחוות-דעת הממונה על עבודות השירות

4.מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו כבן 28, התחתן לאחרונה, סטודנט לניהול משאבי אנוש ועובד כשכיר בחברה פרטית. לא אפרט על נסיבות חייו של הנאשם כמפורט בתסקיר, וזאת מטעמי צנעת הפרט. אומר רק כי הנאשם גדל בתנאים לא פשוטים וללא תמיכה הורית משמעותית. אף-על-פי-כן, סיים 12 שנות לימוד ולומד כיום לתואר אקדמאי. הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו, הביע תובנה כי פעל באופן שגוי וחש חרטה וצער רב על מעורבותו בעבירה ועל הפגיעה במתלוננים. מאחר שהנאשם חסר עבר פלילי קודם; מאחר שמדובר בהתנהגות חריגה לאורחות חייו; ועל-מנת שלא לחסום את דרכו של הנאשם המנסה לשקם את חייו בכוחות עצמו; המלצת שירות המבחן היא להימנע מהרשעה ולהטיל על הנאשם צו של"צ בהיקף של 140 שעות. למען שלמות התמונה, אציין כי בהתאם לחוות-דעת הממונה, הנאשם נמצא כשיר לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות.

טיעוני הצדדים לעונש

5.המאשימה טענה כי נוכח חומרת המעשים ונסיבות ביצועם, ובהעדר הוכחה לנזק קונקרטי בעקבות ההרשעה, יש להרשיע את הנאשם. לעניין העונש, טענה המאשימה כי ברגיל, מתחם העונש ההולם לעבירה בה הורשע הנאשם ולנסיבות ביצועה, נע בין מספר חודשי מאסר בפועל לבין שנת מאסר ויותר. בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, הגבילה עצמה המאשימה ועתרה לשישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננים. מנגד, עתר בא-כוח הנאשם לאמץ את המלצות שירות המבחן, להימנע מהרשעה ולהטיל על הנאשם צו של"צ. הסנגור התנגד להטלת פיצוי לטובת המתלוננים ואף טען כי הדבר לא נכלל בהסדר הטיעון בין הצדדים.

דיון בשאלת ההרשעה

6.הכלל הוא כי משנמצא אדם אשר ביצע עבירה הוא יורשע בדין, ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן יימנע בית-המשפט מהרשעה. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים מרכזיים: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ושנית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.

7.בכל הנוגע לדרישה שעניינה סוג וחומרת העבירה בשים לב למכלול שיקולי הענישה - המקרה שלפניי מעורר התלבטות במישור זה. לא יכול להיות חולק כי עבירות אלימות הן חמורות וכיעורן רב. עבירות אלה חותרות תחת ערכים יסודיים בחברתנו שעניינם הגנה על שלמות הגוף ועל תחושת הביטחון האישי. חומרה יתרה טמונה במעשי אלימות כאשר אלה מבוצעים בצוותא, וכאשר תוצאת המעשים היא פגיעות וחבלות גופניות המצריכות קבלת טיפול רפואי. במקרה דנן, נקט הנאשם באלימות כנגד שני מתלוננים, בצוותא עם שלושה בחורים נוספים, באופן שבעקבות מכלול האירוע האלים, נגרמו למתלוננים חבלות בפניהם והם נזקקו לטיפול רפואי, כשלאחד המתלוננים נגרם שבר באף. הנזקים שנגרמו למתלוננים מפורטים גם בהצהרות הנפגע. הפציעה בוצעה על רקע סירובו המתמשך של אחד המתלוננים לצאת מהפאב בו שימש הנאשם כמאבטח. עם זאת, אין מדובר בתגובה אינסטינקטיבית, אלא באירוע אלים שהתרחש לאחר שהמתלוננים כבר יצאו מתחומי הפאב, והתהלכו ברחוב הפתוח לעיני-כל. מדובר באלימות שלא לצורך, שאין להקל עמה ראש.

מאידך גיסא, בהתאם לעובדות כתב-האישום בהן הודה הנאשם, חלקו הישיר של הנאשם התבטא בכך שהוא בעט ברגלו של המתלונן א' והדף אותו. לנאשם לא יוחסה כל אלימות כלפי ג' ולא גרימת השבר באפו, ואף האלימות בה נקט כלפי א' אינה ברף חומרה גבוה. מוסכם על הצדדים כי החבלות שנגרמו למתלוננים בפניהם לא נבעו באופן ישיר ממעשיו של הנאשם. חלקו של הנאשם באירוע האלים ביחס לאחרים שזהותם אינה ידועה, קטן. אף-על-פי-כן, הוא היחיד שהועמד לדין בגין אותו אירוע. למען הסר ספק, אוסיף ואומר כי על-אף שעסקינן בעבירת פציעה, לא נעשה שימוש בנשק קר כלשהוא במסגרת האירוע האלים. עוד אעיר כי הנאשם לא הועמד לדין בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (בצוותא) לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, אלא בעבירת פציעה לפי סעיף 334 לחוק. כל אלה, מאפשרים מתן משקל ממשי לשיקולי שיקום בנסיבות העניין.

8.בכל הנוגע לדרישה שעניינה מידת הפגיעה של הרשעה בשיקום הנאשם – לנאשם נסיבות חיים שאינם פשוטות כלל ועיקר, והן עולות הן מהתסקיר והן מהמסמכים שהוגשו לעיוני כראיות לעונש מטעם ההגנה. לא אפרט נסיבות חיים אלה מחמת צנעת הפרט. אומר רק כי הנאשם התמודד מגיל צעיר עם תנאים משפחתיים מורכבים, ומגיל 18 נאלץ לתמוך בעצמו לבדו. בעקבות מעצרו של הנאשם בתיק זה, החל הנאשם לשקם עצמו בכוחותיו-שלו. הוא עזב את עבודתו כמאבטח, מצא עבודה אחרת, החל לכסות חובות כספיים שצבר, חסך כסף והשלים בגרות מלאה במכינה (הוגש לי גיליון ציונים). הנאשם טיפח זוגיות יציבה עם מי שכיום היא אשתו, חזר להתגורר בירושלים וכיום הוא סטודנט ללימודי תואר ראשון במסלול ניהול ומשאבי אנוש (הוגש לי אישור לימודים). כיום עובד הנאשם כסטודנט בחברה פרטית וזוכה להערכה רבה מממוניו שם (הוגשו לי מכתבי המלצה חמים). במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשו לעיוני דברים שכתב הנאשם (נ/1 ונ/ 2), בהם גולל את סיפור חייו ואת השינוי שחל בו ובאופן בו הוא מנהל את חייו בעקבות מעצרו בתיק הנוכחי. החרטה שעולה משם על מעורבותו באירוע האלים נשוא כתב-האישום היא כנה, וכך התרשם גם שירות המבחן. לא ניתן להתעלם מכברת הדרך המשמעותית שעשה הנאשם מאז ביצוע העבירה לפני קרוב לחמש שנים ועד היום, ומהמאמצים שעשה כדי לשקם את חייו בכוחות-עצמו ועל-אף נסיבות חיים מורכבות. נזכיר כי הנאשם חסר עבר פלילי וכי מאז האירוע לא הסתבך בכל עבירה נוספת. האירוע האלים היה חריג באורחות חייו, ומאז צועד הנאשם בדרך מועילה לעצמו ולזולת, וכבר החל לקטוף את פירותיה. כרגע עובד הנאשם במשרת סטודנט בחברה פרטית, אולם תוך פרק זמן לא ארוך הוא צפוי לסיים את לימודי התואר הראשון בניהול משאבי אנוש. הרשעה בפלילים עלולה לפגום בהישגים היפים אליהם הגיע הנאשם בשנים האחרונות, ולחבל באפשרויות קידומו. בהתחשב במשקלם המצטבר של כל אלה, אני סבורה כי שיקולי השיקום הינם בעלי משקל משמעותי בנסיבות המקרה דנן.

9.באיזון בין מכלול השיקולים אני סבורה כי על-אף שמדובר במקרה גבולי מבחינת סוג העבירה וחומרתה, הרי שיקולי השיקום הם משמעותיים במקרה דנן והכף נוטה לטובת העדפת האינטרס האישי-שיקומי. לפיכך, בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, אני נמנעת מהרשעת הנאשם.

גזירת הדין

10.על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם את מעשי העבירה בהתאם לעקרון ההלימה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה.

על עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים ועל נסיבות ביצוע העבירה, עמדתי במסגרת הדיון בסוגית ההרשעה בפיסקה 7 לעיל, ואינני רואה לחזור על הדברים. אשר לענישה הנוהגת - אציין כי בחינת הפסיקה מעלה שבמקרים רבים בהם מיוחסת לנאשם עבירת פציעה, מדובר בעבירות שבוצעו תוך שימוש בנשק קר או חם. הענישה בגין כך מחמירה בהתאם, ולא ניתן להקיש ממנה על המקרה הנוכחי בו לא נעשה שימוש בנשק קר או חם.

בשים לב לעקרון הענישה המנחה בענישה; ובהתחשב ביתר השיקולים המפורטים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין; אני סבורה כי מתחם העונש ההולם עבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק (להבדיל מעבירת פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 לחוק) ללא שימוש בנשק קר או חם, נע בין ענישה מוחשית שאינה כוללת רכיב של מאסר בפועל לבין עונש מאסר בפועל של מספר חודשים בודד (חד-ספרתי). במקרה דנן, במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, הסכימה המאשימה להגביל את הרף העליון של המתחם לעונש מאסר בעבודות שירות.

11.בנסיבות המקרה דנן, נוכח שיקולי השיקום עליהם עמדתי בדבריי לעיל לעניין אי הרשעת הנאשם, אני רואה ליתן משקל מהותי להיבט השיקומי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי ולהסתפק ברף התחתון של המתחם. אוסיף ואומר כי אף אם יטען הטוען כי הרף התחתון של מתחם הענישה ההולמת בנסיבות המקרה, ראוי שיתחיל מעונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות (כגישת המאשימה), הייתי רואה לחרוג מהרף התחתון של המתחם לקוּלא. זאת, נוכח אי הרשעת הנאשם משיקולי שיקום שפורטו לעיל, ובהתאם להסדר הקבוע בסעיף 40ד(א) לחוק העונשין. לפיכך, אני רואה לאמץ את המלצת שירות המבחן לעניין הטלת עונש של"צ ללא הרשעה. עם זאת, נוכח השיקולים לחומרה כמפורט לעיל, צו השל"צ יהיה בהיקף גבוה יותר מזה עליו המליץ שירות המבחן, וכן תוטל על הנאשם חובת פיצוי לטובת המתלוננים. בקביעת שיעור הפיצוי לקחתי בחשבון כי הנאשם לא גרם באופן ישיר לחבלות שנגרמו. עוד התחשבתי במצב הכלכלי של הנאשם ואשתו (לכך שניתן להטיל חובת פיצוי בפלילים לצד של"צ ללא הרשעה, ראו: דעת הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002)).