מדינת ישראל נ' גולדברג(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 36335-12-11, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיף 368 ב' (א) ריישא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפי סעיף 7 (א) + (ג) סייפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] (ולא "נוסח משולב", כפי שנכתב בכתב האישום), תשל"ג – 1973 (להלן: "פקודת הסמים").

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, בשני אירועים, כמפורט להלן:

האירוע הראשון הינו מיום 10/12/11, במהלכו, לפי הנטען בכתב האישום, היכה המשיב עם בקבוק וודקה עשוי זכוכית, אותו החזיק בידו הימנית, בחלק האחורי של ראשה של הקטינה א.ר, ילידת 11/11/94 (להלן: "הקטינה") וכתוצאה מכך נגרמו לקטינה שתי שריטות בעורף באורך 2 ס"מ כל אחת וכן דימום והמטומה באיזור העורף. לפי הנטען בכתב האישום היו המשיב והקטינה בקשרי חברות, במהלך שמונת החודשים שקדמו לאירוע וביום האירוע הגיעה הקטינה לדירת המשיב, אמרה לו שהקשר ביניהם הסתיים והיא ביקשה לקחת מהדירה ציוד ששייך לה, אולם המשיב סירב לאפשר לה זאת ויצא מהדירה והקטינה יצאה אחריו והלכה בעקבותיו ואז אירע מעשה התקיפה.

האירוע השני הינו מיום 12/12/11, במהלכו, לפי הנטען בכתב האישום, החזיק הנאשם בדירתו 0.08 גרם של סם מסוכן מסוג חשיש (להלן: "הסם").

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 36335-12-11.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

מהוראות סעיף 21 הנ"ל עולה כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לבית המשפט, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שמתקיימת עילת מעצר.

ב.שישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם.

בהעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לביהמ"ש סמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, ואין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם.

3.ועתה למקרה שבפניי. הבה נבדוק אם יש במקרה זה עילת מעצר ואם ישנן ראיות לכאורה.

א.אשר לקיומה של עילת מעצר – עילות המעצר עד תום ההליכים מנויות בסעיף 21 (א) (1) לחוק המעצרים. לטענת המבקשת, כעולה מהבקשה, מתקיימות במקרה זה שתי עילות מעצר, האחת לפי סעיף 21 (א)(1)(א) והשנייה לפי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

עיינתי בכתב האישום ובחומר החקירה המצוי בתיק פ.א. 28979/11 של תחנת מעלות, שנמסר לעיוני, ונוכחתי לדעת ששתי עילות המעצר הנ"ל אכן מתקיימות במקרה זה, כפי שיובהר להלן.

אשר לעילה לפי סעיף 21 (א)(1)(א) לחוק המעצרים - כפי שעולה מחומר החקירה, לאחר אירוע התקיפה נעלם המשיב. למרות שהודע לו שהוא דרוש לחקירה הוא לא טרח להתייצב בתחנת המשטרה. אם לא די בכך, כאשר עלה בידי השוטרים סוף סוף לאתרו, ביום 12/12/11, הוא ניסה לברוח. ראוי לציין שלדברי המשיב עצמו, כאשר שוטרים הגיעו לביתו כדי לאתרו ודפקו בדלת הוא לא פתח להם (שורות 25, 26 להודעתו מיום 14/12/11). התנהגותו זו של המשיב + העובדה שתלויים ועומדים נגדו מאסר על תנאי של 5 חודשים (על עבירות אלימות מסוג פשע) ושל 2 חודשים (על עבירות סמים מסוג עוון), מלמדים על קיומו של יסוד סביר לחשש שאם המשיב ישוחרר, הוא עלול להתחמק מהליכי שפיטה.

אשר לעילה לפי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות" – לאור העובדה שהמשיב מואשם בביצוע עבירת אלימות שנעשתה, לכאורה, תוך שימוש בנשק קר (בקבוק זכוכית) ולאור הוראות סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיימת במקרה זה עילת המסוכנות. אמנם חזקה זו, כמו כל חזקה (למעט חזקות חלוטות), ניתנת לסתירה, אולם אני סבור שבנסיבות המקרה שבפניי ולאור עברו של המשיב הכולל הרשעה בעבירות אלימות פיזית ומילולית שנעברו כלפי אמו בחודשים 3/08 ו- 5/08, הרקע, לכאורה, לאלימות המיוחסת למשיב במקרה שבפניי (הודעת הקטינה על סיום הקשר ביניהם, מה שעצבן את המשיב, לפי גרסתו - שורות 161, 162 להודעתו מיום 14/12/11) והעובדה שהמשיב סובל, לכאורה, מבעיית שימוש בסמים ו/או באלכוהול, לא עלה בידי המשיב לסתור את החזקה הנ"ל.

ב.אשר לקיומן של ראיות לכאורה - הסניגור הודה, בצדק, בקיומן של ראיות לכאורה בכל הקשור לעבירת התקיפה. ראוי לציין שמעבר לעדויותיהם במשטרה של הקטינה ושל עדים נוספים, כולל עד ראיה, ישנה גם הודאת הנאשם בכך שהקטינה נפגעה ונחבלה מהבקבוק שהחזיק בידו, הגם שלגרסתו הפגיעה לא היתה מכוונת, גירסה שעל פניה נראית לא הגיונית ובכל מקרה לא זה השלב להחליט באשר לאמינות גירסה זו. זאת יעשה המותב שידון בתיק הפלילי.

הסניגור כפר בקיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת הסמים. סבורני שלשלב זה, של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, די בעובדה שהחומר החשוד כסם נתפס בדירת המשיב, דירה בה לטענתו הוא מתגורר לבד, כדי לקבוע שגם לגבי עבירה זו יש בנמצא ראיות לכאורה, מה גם שבהודעתו הראשונה, מיום 12/12/11, הודה המשיב שהחומר שנתפס הוא שלו (שורות 77 – 79 להודעה).

4.בהתאם להוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, גם אם נוכח לדעת שישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, אם "... ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". סעיף זה מטיל בעצם חובה על ביהמ"ש לבדוק אם יש בנמצא חלופת מעצר, שיהיה בה כדי להבטיח את מטרת המעצר. חובה זו היא אבסולוטית והיא חלה בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה בה מואשם הנאשם אשר תהא. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת הגב' טובה שטרסברג - כהן בבש"פ 4224/99 (מדינת ישראל נ. איתמר כהן), שאמרה:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות , חלופת מעצר... אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (ההדגשה שלי - מ.א) .