מדינת ישראל נ' גוחאן

הכרעת דין

כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירה של אי ציות להוראת שוטר, עבירה בניגוד לסעיף 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

אי הציות לשוטר התבטא בכך שביום 19.06.12 באזור כיכר הפרחים, בעת שעמלו שוטרים לערוך בירור עם נהג טרנזיט אשר נחשד כי הסיע נוסעים בשכר, הפריע להם הנאשם לבצע עבודתם, השוטר ביקש ממנו לעלות למדרכה ולעזוב המקום אולם הוא סירב.

הנאשם טוען כי כל שעשה היה להציע לשוטרים לפנות את הכביש ולפתוח את ציר התנועה. אולם בתגובה איים עליו השוטר שיקבל דו"ח של 100 ₪ וכאשר ראה השוטר כי הדברים מצולמים ומוקלטים עוכב הנאשם ונלקח לתחנה, לדבריו ציית לכל הוראות השוטר.

השאלה שבמחלוקת

הנאשם הציג סרטון וידאו שהוקלט במכשיר נייד של קרוב משפחתו. מהסרטון ומהעדויות לפני, אין מחלוקת כי הנאשם עמד בסמוך לשוטרים ולניידת יחד עם אזרחים נוספים, כשהוא קורא לעברם קריאות ומפריע בעבודתם. אין ספק שבמקום נוצרה התקהלות ופקק תנועה. השאלה האם הנאשם ביקש מהשוטרים לפנות את ציר התנועה או לא, אינה רלוונטית להכרעה באישום שלפני, השאלה הרלוונטית היא האם הנאשם עמד על הכביש וקיבל הוראה לעלות על המדרכה אך סירב לעשות כן. אם התשובה לכך חיובית כי אז יש להרשיעו, שכן בסמכותו של שוטר להסדיר התנועה, לרבות זו של הולכי הרגל וחובתם של האחרונים לציית לו.

דיון והכרעה

הנאשם לא ציית להוראת השוטר לעלות למדרכה

הסרטון שאין מחלוקת כי לא צולם מתחילת האירוע כי אם רק דקה או שתיים לקראת סיומו, מדגים באופן ברור את בקשתו של השוטר לנאשם לעלות על המדרכה ואת חוסר הציות של הנאשם להוראה זו.

הנאשם ניסה להתחמק וטען כי לא רואים בסרט אם עמד על המדרכה או בכביש: "אני לא זוכר. כשאני מסתכל על הסרט לא רואים שאני על הכביש" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 6), מעבר לכך שאופן מתן התשובה לימד על התחמקות ושקר, בחינה מדוקדקת של הסרט מגלה כי המדרכה מרוחקת מהניידת לפחות במטר אחד וכי מקום עמידתו של הנאשם בסמוך לניידת הוא על הכביש ולא על המדרכה.

לאחר ששמעתי גם את השוטר וקראתי הדו"ח שרשם (ת/1), אין לי ספק כי הבקשה לעלות על המדרכה ולעזוב את המקום הועלתה על ידו קודם לצילום הסרטון, משמע הנאשם לא ציית להוראה חוזרת של השוטר ולא להוראה חד פעמית שאולי לא הייתה מובנת לו.

מעדותו של הנאשם עולה כי ליבו מלא על משטרת ישראל ולדבריו הם מתנכלים לתושבי מזרח ירושלים. (עמ' 7 ש' 20-21). מנגד עולה מעדותו של השוטר כי בכל פעם שמתבצעת אכיפת עבירות באזור זה ישנה התקהלות והתגודדות המפריעה להם בביצוע עבודתם, אם כי התרגלו לכך. מעדותו של השוטר עולה כי לא רק שהנאשם הגיע למקום שלא לצורך, כי אם יצר פרובוקציה וצעק (את זאת רואים גם בסרטון) ובנוסף אמר לו: "אני עומד ולא זז ואם אתה גבר תעשה משהו" (ת/1 – בפרק הנסיבות).

לטענת הנאשם ביקש שהשוטרים יפנו את נתיב הנסיעה. ("למה לא שוטר אחד התרכז בלרשום הדוח לטרנזיט והיתר להסדיר את התנועה?" - שאלה שהפנה הנאשם לשוטר, פרוטוקול עמ' 2 ש' 27, "רק ביקשתי ממנו לפנות את התנועה" (עמ' 5 ש' 29). אין זה מתפקידו של אזרח או נוסע ברכב שתקוע בפקק תנועה לייעץ או להורות לשוטרי התנועה לפנות את נתיב הנסיעה. ההנחה צריכה להיות כי השוטרים עושים את עבודתם וכי לא הוזמנו למקום כדי לעכב במכוון את הנסיעה.

תחושת העוול שהרגיש הנאשם קשורה אולי לכך שמכל האנשים שהתגודדו הוא אולי היחיד שקיבל דו"ח, אולם גם מהסרטון הקצר ניתן להבחין בבירור, כי מכל האנשים שהיו שם, הנאשם בלט בצעקותיו ובהפרעתו לשוטר, הוא קיבל הוראה מנומסת וברורה לעלות למדרכה אך לא ציית לה. לענין העלאתו לניידת, טוען השוטר כי גם להוראה זו סירב. יתכן שסירב לשניה וציית רק לאחר ששוטר אחר אמר לו בערבית כי יאזוק אותו, אולם את עבירת אי הציות איני משתיתה על ההוראה להיכנס לניידת, כי אם על ההוראה לעלות על המדרכה שלא קויימה. הוראה זו ניתנה לו באופן מכובד וסמכותי ואף הנאשם הודה בכך (עמ' 4 ש' 20-21). הנאשם טען כי השוטר התנכל לו בשל כך שהבחין כי הוא מצולם, אולם גם בעת הצילום, עולה כי אם הנאשם היה מציית ועולה על המדרכה, האירוע היה מסתיים, אולם נראה כי היה חשוב לנאשם יותר להפגין כוח בפני קהל הנוכחים, שאת חלקם ככל הנראה הכיר, שכן העיד כי בן משפחתו שהיה במקרה במקום החל לצלם.

הטענה של הנאשם כאילו ילדו החולה היה ברכב והוא היה במצוקה, היא טענה כבושה שאפילו לא הועלתה בשלב ההקראה, אלא רק במועד ההוכחות והסיכומים, ועל כן איני נותנת בה אמון, מה עוד שלא הוכחה באמצעות מסמך רפואי או עדות אשתו שהייתה לטענתו ברכב. גם הטענה כי אשתו נהגה ולא הוא ולכן הרשה לעצמו לרדת מהרכב ולא השאיר אותו תקוע באמצע הפקק, ללא נהג, היא טענה שהועלתה רק אל מול תשובת השוטר בחקירתו הנגדית כי אם הנאשם ירד מרכבו במקום שאסור לעצור הוא גרם להפרעה בתנועה. (עמ' 2 ש' 30-31). אם אכן הנאשם לא נהג כי אם אשתו, מדוע ביקש מהשוטר שלא לעלות לניידת כי יש לו פה רכב? אין זאת כי אם רצה לומר כי העלאתו לניידת תשאיר הרכב באמצע הדרך ללא נהג. אני מניחה כי אם באמת היה במצוקה בשל ילדו החולה, זה היה צריך להיות הנימוק הראשון והחשוב מכולם, גם בעת שביקש לפנות הדרך וגם בעת שהתבקש לעלות לניידת.

הנאשם הכחיש כי אמר לשוטר "אם אתה גבר תעשה משהו", אולם אני מאמינה כי השוטר לא בדה מלים אלו מליבו, ואופן התנהגותו של הנאשם באירוע אינה שוללת אמרה כזו. הכבוד העצמי של הנאשם מאוד חשוב, הוא עצמו העיד כי אם היה השוטר שם אזיקים ליד אשתו ובנו "מה אתה רוצה שישים אזיקים ליד אשתי והבן שלי, אז באמת אתנגד למעצר". (פרוטוקול עמ' 6 ש' 17).

הימנעות הנאשם להביא את אשתו להעיד, פועלת לרעת הנאשם, אם כי לא מדובר בעדת מפתח, שהרי לא ראתה את האירוע וכל שיכלה לתרום, זה לענין מהימנות הנאשם וגרסתו בכל הנוגע לשאלה מי נהג ברכבו הוא או אשתו והאם אכן ילדם החולה היה עמם ברכב והם היו במצוקה, כפי שטען. לגבי עצם ביצוע העבירה שבפני, עדותה של האשה לא מעלה ולא מורידה.

לסיכום

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעל לספק סביר כי הנאשם לא ציית להוראת השוטר לעלות על המדרכה ולפיכך אני מרשיעה אותו בעבירה על תקנה 23א' (1) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ג , 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.