מדינת ישראל נ' גדיר

מספר בקשה:5

בפני

שופט מרדכי נדל

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש בתאריך 31.1.2010 כתב אישום המייחס לו עבירות על פי סעיפי החיקוק הבאים:

החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 8(א)(3) ו – 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו – 1955 (להלן:"החוק").

על פי המיוחס לנאשם בכתב האישום, בתאריך 24.2.2009 בסמוך לשעה 23:00 נמצאו ברכבו של הנאשם בעת נסיעה בכביש מספר 92 קוצי דורבן רבים, וכן מקל המוכתם בדם יבש של גירית. הנאשם ציין להגנתו, כי עצם הימצאותם של קוצי דורבן ו/או כתם יבש בתוך המכונית בה נסע אינם מלמדת בהכרח על כך כי האחרון החזיק ברשותו את החיות הנזכרות בכתב האישום, ולכן לגבי דידו, הדבר דומה לציפור שהשילה מספר נוצות מגופה ואינם מהווים עוד חלק מגופה. עוד טוען הנאשם, כי המדובר במעשה קל ערך וכי תכלית החוק לחוק הגנת חיית הבר הינה להבטיח את שלומן וביטחונן של חיות הבר בארץ. הנאשם מוסיף ומציין להגנתו, כי החוק איננו מיועד לנקיטת צעדים משפטיים אישיים, ובכלל זאת כלפי אנשים המחזיקים ברשותם חפצים שנעשו מעורות של חיות בר, או לחלופין, חלקי גוף של חיות בר.

במסגרת תשובתה לטענותיו המקדמיות של הנאשם ציינה המאשימה, כי ברבות השנים הכירה הפסיקה בכך שגם החזקה בחלקי חיות בר (דוגמת פוחלצים) מהווה עבירה פלילית. במסגרת התייחסותה לטיעוני הנאשם, הפנתה ב"כ המאשימה את ביהמ"ש לפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת בעניין ע"פ (מחוזי-נצרת) 1234/05 מדינת ישראל נ' עדי חקרוש (תקליטור "תקדין") , אשר במסגרתו הורשע הנאשם בהחזקת פוחלץ של חית בר. בנוסף לכך, הפנתה ב"כ המאשימה את ביהמ"ש למספר פסק-דין, אשר יצאו מלפני בתי-משפט השלום, בהם הורשעו נאשמים בהחזקה אסורה של חיות בר לאחר שנמצאו ברכבים בהם עשו שימוש כתמי דם, קוצים ושערות של חיות בר [ראה: ת"פ (שלום חיפה) 2935/06 מדינת ישראל נ' עבד אלפתח מרזוק ; ת"פ (שלום נצרת) 1785/06 מדינת ישראל נ' נביל מנסור ; ת"פ (שלום נצרת) 2936/05 מדינת ישראל נ' אמיר שיבלי ; ת"פ (שלום קצרין) 707/05 מדינת ישראל נ' ג'אנם בן אסעד ראגב].

במהלך הדיון מיום 27.9.2011, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה פסה"ד בתיק יינתן על יסוד המסמכים המצויים בתיק ביהמ"ש, על יסוד עדותו של עד התביעה, הפקח מר שרון לוי, ולאחר הגשת סיכומים משלימים בכתב מטעם המאשימה בכל הנוגע למכלול טענותיו המקדמיות של הנאשם.

מדו"ח הפקחים מטעם המאשימה (ראה: מוצג ת/1 ו – ת/4) עולה, כי בנוסף לנאשם נמצאו מסביב לרכב שלושה אנשים אחרים, וכי בתא המטען של הרכב נמצאו על ידי הפקח חמישה כלבים. עוד עולה מהדו"ח, כי מחיפוש שנערך בתוך הרכב אותרו קוצי דורבן רבים, סכינים, מקלות גדולים ("נבוטים") וכן פנסים שעליהם נמצאו כתם דם. עוד עולה מדו"ח הפקח הממונה על מחוז דרום רמת-הגולן, כי יתר החשודים אשר נמצאו בצוותא חדא עם הנאשם התקשו לתת בחקירתם הסבר המניח את הדעת לעצם סיבת הימצאותם במקום (ראה: מוצג ת/6).

מדו"ח בדיקת המעבדה של ארבעה כתמי דם אשר נמצאו על גבי ארבעה חפצים שאותרו במכונית (3 מקלות וסכין), עולה כי לא עלה בידי הבודקת לפענח את הדנ"א של שתיים מבין הדגימות. ברם, פענוח שתי הדגימות האחרות מלמד על כך כי אחת מהדגימות מתאימה בסבירות של 99% לדגימת דם של זאב/או כלב בית מבוית, ואילו הדגימה האחרת תואמת בסבירות של 99% לזו של חיית הבר גירית מצויה (MELES MELES).

בעת חקירתו של הנאשם במשטרת ישראל (מוצג ת/3) ציין הנאשם, כי הרכב וכן הכלבים, אשר אותרו על ידי אנשי המאשימה, שייכים לו והינם קניינו הפרטי. לגרסתו, הכלבים הועברו באמצעות רכבו הפרטי על מנת לסייע בידי קרוב משפחתו וידידו המתגורר בישוב פוריה, אשר נתקל חדשות לבקרים בבעיית גניבת עדרי בקר. עוד הבהיר הנאשם במהלך חקירתו במשטרת ישראל, כי מקור הדם, אשר אותר על ידי פקחי המאשימה על גבי המקלות, הינו בדמה של עז אותה הוביל ברכבו. ביחס להימצאותם של קוצי הדורבן הטעים הנאשם, כי אין הוא יודע את סיבת הימצאותם ברכב משום שהרכב נרכש על ידו כשמונה חודשים לפני כן.

לשיטת הנאשם, על ביהמ"ש להחיל במקרה זה את תורת ה"הגנה מן הצדק", שכן שלושת החשודים האחרים, אשר אותרו עימו ברכב כלל לא הועמדו לדין, וכן בשל כך שהנאשם כלל לא נחקר בגין העבירות נשואות כתב האישום, אלא בגין חשד לציד דורבנים. עוד גורס הנאשם, כי במקרה דנן לא הובאו כל ראיות מצד המאשימה, כי המדובר בקוצי דורבן, וכי דורבן הינו חיית בר מוגנת.

דיון והכרעה:

דעה המקובלת בפסיקה היא, שהערכת משקלן של ראיות נסיבתיות לא נעשית על פי מודל הסתברותי-מתמטי, אלא על פי עקרונות לוגיים, המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר (ראה: ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(5) 828 (2003); ע"פ 63599/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נ"ד(4) 653 (2000). המבחן לבחינת מכלול הראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב הראשון כל ראיה נבחנת כשלעצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. לאחר שנמצא כי הראיה כשירה, יסיק בית המשפט את המסקנה הנובעת ממנה: "הראיה הנסיבתית פועלת, אפוא, בעקיפין: היא מוכיחה במישרין קיומה של 'נסיבה', וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של 'עובדה', על דרך הסקת מסקנות שבהגיון ובניסיון החיים" (ראה: ע"פ 6167/99 בן-שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (6) 577, 587 (2003)). בשלב השני נבחנת מסכת הראיות כמכלול, עובדה מצטרפת לעובדה מכוח קישור הגיוני והן מובילות לשרשרת המסקנות. הפסיקה הדגישה כי משקלן של הראיות הנסיבתיות אינו נבחן על פי משקלה של כל ראיה בפני עצמה, אלא על פי משקלן הכולל כמארג, באשר החד-משמעיות של המסקנה מתגבשת על רקע מקבץ הראיות כולו."כוחה של הכרעה המבוססת על ראיות נסיבתיות נעוץ בסינרגיה הנוצרת הודות למסכת הכוללת, כך שעוצמתו של השלם גדולה מסכום עוצמתם הבדידה של כל אחד מן החלקים כשהם ניצבים בגפם ובנפרד זה מזה" (ראה: ע"פ 7374/07 שמאי נ' מדינת ישראל, מיום 16.11.2009). בשלב השלישי בית המשפט מסיק ממכלול הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר, את המסקנה המפלילה מכוח הערכה מושכלת של הראיות (ראה: ע"פ 2799/98 סבאג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ג (3) 408 (1999)).

עם היווצרותה של ההנחה המפלילה עובר הנטל לנאשם להציע תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק סביר בהנחה המפלילה (ראה: ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, מיום 22.2.10). בשלב זה יידרש בית המשפט לבחון אם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה שיכולה להתיישב גם עם חפותו של הנאשם, ובלבד ש"ההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית" (ראה: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, מיום 28.5.07). גם לצורך מטרה זו יפעיל בית המשפט את מבחן השכל הישר וניסיון החיים. הסברו של נאשם יוכל להוביל לזיכויו מחמת הספק, אם בהסבר החלופי המוצע על ידו יש כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות. בהתאם לדרישה בדבר מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, על הגרסה המוצעת על ידי הנאשם לעורר ספק סביר, ואין די באפשרות תיאורטית שמעלה הנאשם (ראה: ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, מיום 1.12.04).

שורה של פסקי דין מלמדת כי נאשמים אשר, הורשעו בביצוע עבירות ציד, וזאת גם אם לא נמצאה צידה וגם אם הם לא נראו כשהם פוגעים בחיה כלשהי (ראה: ע"פ 2011/07 מדינת ישראל נ' סעד, מיום 26.4.07). יתר על כן, הגדרת המונח "צידה" באופן רחב מאפשרת להרשיע נאשמים במות בעל חיים מבלי שהמאשימה תוכיח כי הם גרמו בפועל למות החיה, ודי בכך שעשו מעשים מתוך כוונה לפגוע בחיה (ראה: עפ"א 1027/07 נזיה בן נאיף ואח' נ' רשות הטבע והגנים מיום 8.4.08).

הנאשם גורס, כי יש להחיל במקרה דנן את דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק", וזאת לאור החלטת המאשימה שלא להגיש כתבי אישום כנגד יתר האנשים אשר נסעו עימו ברכב. דוקטרינה זו עוגנה בתיקון מס' 51 תשס"ז-2007 לחוק סדר הדין הפלילי במסגרת סעיף 149(10), כחלק מהטענות המקדמיות, כאשר השלב בו ראוי לנאשם להעלות בפני בית-המשפט את טענתו בדבר החלת דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" הינה בפתיחת המשפט (ראה: בג"ץ 1607/97 בר טוב נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח' (טרם פורסם). פן אחד של ה"הגנה מן הצדק" הוא ההלכה בעניין אכיפה בררנית של החוק. בפרשת זקין קבע כב' השופט זמיר כי לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, וּמבּחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה. בית-המשפט הבחין שם בין "אכיפה בררנית" ל"אכיפה חלקית", והגדיר "אכיפה בררנית" כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא", אכיפה שהיא אסורה וּפסולה, אֶל מול "אכיפה חלקית", שאינה בהכרח אכיפה ופסולה והיא עשויה להיות עניינית וּמותרת בנסיבות מסוימות (ראה: בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג (3) 289, עמ' 305; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד (2) 485, עמ' 512).

אמנם הנאשם טוען לחוסר-שוויון ולאפליה פסולה ואכיפה בררנית של הדין בכך שהמאשימה החליטה שלא להעמיד לדין את יתר החשודים במעשה – דבר המקים לו הגנה מן הצדק שתוצאתה ביטול כתב האישום כנגדו. טענה מעין זו מהווה "טענת הגנה" המחייבת הנחת תשתית עובדתית, ודינה להתברר במהלך שמיעת הראיות כחלק מההליך הפלילי גופו (ראה: בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט (1) 199; פרשת יפת הנ"ל, עמ' 359; בג"ץ 1563/96 עו"ד מרדכי 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נה (1) 529, עמ' 550). ברם, בענייננו הטענה הועלתה על ידי הנאשם בעלמא מבלי שעלה בידי הנאשם לבסס טענה זו בין אם באמצעות זימונם של שלושת שותפיו לנסיעה ברכב, או לחילופין באמצעות חקירת אנשי המאשימה ביחס לשיקולים אשר הנחו אותם בהחלטתם שלא להגיש כתבי אישום כנגד יתר החשודים במעשה וכן ביחס לדרך התנהלות החקירה. זאת ועוד, בניגוד לטענתו של הנאשם לפיה לא עומת בחקירתו במשטרת ישראל עם סוגיית החזקת החיה המוגנת, הרי שעיון בהודעתו במשטרת ישראל עולה כי הלה תושאל ונחקר בכל הנוגע לעצם הימצאותם של קוצי הדורבן ברכב, וכן ביחס להחזקת הכלבים וכלים נוספים, וביחס לסיבת הימצאות כתמי הדם על המקלות (ראה: מוצג ת/3).

כמו כן, מצאתי לדחות את הטענה לפיה היה על המאשימה להוכיח בפני ביהמ"ש כי דורבן וגירית הינן חיות בר מוגנות, שכן סוגיה זו הוכרעה בפסקי-דין רבים אשר יצאו מלפני בתי-משפט שונים (ראה: ע"פ (מחוזי חיפה) 250/05 מדינת ישראל נ' עוני בן יוסף פראח ואח' מיום 11.7.2005 ; ת"פ (שלום קריות) 3663-07-08 רשות הגנים הלאומיים נ' עולא מרעי מיום 11.9.2011; ת"פ (שלום נצרת) 6331-09-08 מדינת ישראל נ' יוסף חסונה מיום 20.1.2011 ; עפ"א (מחוזי נצרת) 179/09 מיכאל בן זאכי עיסא ואח' נגד מדינת ישראל מיום 22.9.2009), ולפיכך המדובר בידיעה שיפוטית שאינה טעונה הוכחה ודיון מחודש בעניין האמור.