מדינת ישראל נ' גבן

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בניסיון להשלכת פסולת בניין ברשות הרבים ולכלוך רשות הרבים.

הנאשם זוכה מעבירת איסור לכלוך והשלכת פסולת.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, אך לצורך מתן גזר הדין אומר בתמצית כי הנאשם עוסק יחד עם אביו בפינוי והובלת פסולת בניין באמצעות משאית שהינה בבעלות אבי הנאשם (להלן: "המשאית").

ביום 11.2.07 נצפתה ותועדה המשאית כשהיא נהוגה על ידי הנאשם ממזרח למחצבת טורעאן כשהיא מובילה פסולת בניין שמקורה באתר בנייה בקיבוץ לביא, ואף נוסעת לאחור במטרה לשפוך את פסולת הבניין במקום.

אך בשל חשיפת נוכחותם של אנשי המשרד להגנת הסביבה, נמנע הנאשם מלהשלים את שפיכת פסולת הבניין וניסה להימלט מהמקום.

הנאשם כבן 36 ואין לחובתו עבר פלילי.

ב"כ המאשימה מבקש לגזור על הנאשם עונש מרתיע, וכן התחייבות להימנע מעבירה בגובה כפל הקנס שיוטל למשך שלוש שנים, וכן פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה וזאת מכוח סעיף 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון.

לתמיכה בבקשתו, הגיש ב"כ המאשימה מספר פסקי דין של בתי משפט השלום והמחוזי, בהם הוטלו על נאשמים שהורשעו בעבירות של שפיכת פסולת סכומי קנס של עשרות אלפי שקלים, ומהם מבקש הוא ללמוד לעניינו של הנאשם דנן.

סנגורו של הנאשם מבקש מנגד להקל עם מרשו, ולהטיל עליו קנס כספי סמלי, וזאת תוך התחשבות במצבו הכלכלי הקשה, בעובדה כי הוא המפרנס היחיד של משפחתו, ואף אינו בעל המשאית בה ביצע את העבירה.

לטענת הסנגור, הנאשם אב לשלושה ילדים קטנים, משתכר שכר מינימום ומקבל השלמת הכנסה מהמל"ל (הסנגור אף הגיש במסגרת טיעוניו אישור על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה לשנים 2008-2009,).

עוד מפנה הסנגור לעובדה כי מרשו נטול עבר פלילי, וזו הסתבכותו הפלילית הראשונה, אשר גם בה הורשע בניסיון בלבד. הסנגור אינו מתעלם מהעובדה כי העונש על ניסיון זהה לעונש על העבירה המושלמת, אך טוען כי במעשיו לא גרם הנאשם כל נזק, וכשמאז המקרה אין לו כל מעורבות נוספת בעניינים אלו.

אין מחלוקת בדבר חומרת מעשיו של הנאשם, ובהתאם, אין צורך להכביר מילים לגבי חשיבות השמירה על ניקיון הסביבה.

העבירות של השלכת פסולת רשות הרבים המבוצעות בדרך של הובלות משאיות ופריקתן באתר לא מוסדר הן עבירות הנעברות ממניע כלכלי, כאשר נהגי המשאיות או העומדים מאחוריהם מנסים לחסוך בזמן ובכסף על ידי ביצוע העבירות, ובכך פוגעים באינטרס הציבורי הרחב בשמירה על ניקיון הסביבה. בנוסף, ישנו קושי רב בתפיסת העבריינים בעבירות מסוג זה של לכלוך רשות הרבים. הדבר מחייב פריסת רשת של פקחים במקומות המועדים, קיום תצפיות, מארבים ומעקבים אחרי משאיות המובילות אשפה ופסולת ולהתחקות אחריהן לבירור מקום השפיכות ומחייב מאמץ כספי והשקעה מרובה ממשאביו של המשרד להגנת הסביבה. על כן הדבר מצדיק ואף מחייב למצות הדין עם עברייני איכות הסביבה באמצעות ענישה מכאיבה, שתהווה משקל נגד לפיתוי שבעשיית רווחים קלים, תוך גילוי אטימות לפגיעה הנגרמת לציבור כתוצאה ממנה.

בנסיבות אלו, יש להעדיף באופן ברור את האינטרס הציבורי של תגמול והרתעה, כמו גם הגנה על הציבור, על זה האישי של הנאשם.

בית המשפט העליון פסק לא אחת באשר לחומרתן של העבירות על חוקי איכות הסביבה. ר' לעניין זה את דבריו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 1223/07 סח עלי נ' מ"י, תק-על 2007(1), 1997 שניתן בעניינם של מבקש והחברה שבבעלותו שהורשעו על ידי בית משפט זה בעבירות זיהום מים, לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים:

בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה... הצורך החברתי הגובה בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפי אותם עבריינים" (ר' רע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מ"י, פ"ד נ(3) 529).

כן ר' את ע"פ (נצרת) 397/02 מועצה אזורית גליל תחתון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 14864 , שם אומר בית המשפט המחוזי מפי כב' השופט כהן בעמ' 14876:

"בשנים האחרונות המודעות הציבורית והחקיקה בנושא איכות הסביבה גדלה כאשר גזר הדין שיקלל את כל הנסיבות והעובדות הראויות במקרה דנן לא ניתן לגלות גישה סלחנית כלפי המערערים לאור המחדלים והמפגעים אשר אירעו במקרה דנן. איכות הסביבה ובריאות הציבור הינם חלק מהאינטרס הציבורי ויש להטיל עונשים מרתיעים כנגד אלו הפוגעים באיכות החיים של הציבור הרחב תוך בחינת כל מקרה לנסיבותיו ולגופו של עניין".

יובהר כי באותו עניין זוכו בסופו של דבר הנאשמים מן העבירות שיוחסו להם, אך אין בכך כדי למעט מן הדברים שנאמרו מפי שופט המיעוט בעניין מדיניות הענישה, כפי שצוטטו לעיל.