מדינת ישראל נ' גבארה(עציר)

החלטה

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים של המשיב.

1.כתב האישום מייחס למשיב עבירה של יריות באיזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

נסיבות כתב האישום מפורטות בכתב האישום ולפיהן ביום 17/07/11 בין השעות 21:00- 23:00, ישבו הנאשם ואחיו בחצר בית הנאשם בטייבה בצמוד לבית האח. בנסיבות אלו יצא אדם מתוך רכב שהגיע למקום וירה מספר יריות על בית האח, בעוד בני משפחת האח מצויים בבית. בהמשך למתואר בסביבות השעה 23:15 טיפס הנאשם על גג ביתו כשהוא מצויד באקדח מסוג יריחו, המצוי ברשותו וירה לעבר בית המתלונן הסמוך מספר יריות, שעה שבחצר בית המתלונן ישבו המתלונן ואחרים. מיד ובסמוך ירד הנאשם מגג ביתו אל רחבה המצויה בין ביתו לבית המתלונן ושם המשיך וירה לעבר בית המתלונן מספר יריות. בסך הכל ירה הנאשם מנשק חם כ-20 כדורים, באזור מגורים וללא הסבר סביר.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה התביעה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.ב"כ ההגנה מסכים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, לעניין ביצוע עבירה של ירי במקום מגורים.

אלא שאליבא דהגנה אין עילת מעצר בעניין דנא.

לטענת ב"כ המשיב הירי בוצע מן הטעם של הגנה עצמית וזאת נוכח הנסיבות שתאר בדיון בפני.

בעניין זה יצוין בקצרה כי מדובר בסכסוך ארוך בין משפחת הנאשם לבין משפחת המתלונן הדרים זה בסמוך לזה.

סביב הסכסוך האמור, שתואר בהרחבה על ידי ב"כ המשיב, התרחשו מספר אירועים אלימים, אשר למרבה הצער לא באו על פתרונם ולא זכו לטענת ההגנה למענה מעם המשטרה. בתוך כך הרקע לארוע נשוא כתב האישום, נעוץ במטר יריות שנורה לעבר בית האח בעוד בני המשפחה לרבות נשים וטף ישנו בו. לטענת ב"כ המשיב משהבחין המשיב בתנועה מחשידה של רכבים שסבו סביב בית האח, ביקש מבני משפחתו להכנס לבית. לאחר מכן נורו היריות לעבר הבית. בשלב זה התקשר המשיב למשטרה ובסופו של דבר עלה לגג הבית והחל יורה באוויר על מנת להרתיע את היורים. בהמשך ירד לחצר הבית על מנת לוודא שבני משפחתו לא נפגעו. בשלב זה הבחין ברכב שנכנס מאחורי אחד הבתים ולפיכך ירה גם שם עד שהגיעה המשטרה למקום. כתוצאה מהאירוע נעצרים שניים: המשיב וכן בן המתלונן בחשד של החזקת נשק באזור מגורים. בסופו של דבר משתחרר בן המתלונן ללא הגשת כתב אישום בעניינו.

לחילופין טוען ב"כ ההגנה כי אף אם תמצא עילת מעצר הרי שעל בית המשפט לבחון חלופות מעצר.

הסגור מציע שתי חלופות אפשריות: אחת במעצר בית בבית המשיב והאחרת במעצר בית בבית גיסיו בטירה עם מפקחים נטולי עבר פלילי.

4.ב"כ התביעה עותר לקבל את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. באשר לעילת המעצר מציין כי תיק החקירה מעלה כי המשיב נטל את החוק לידיו בכך שנטל את האקדח אשר ברשותו ברישיון והתנהל "כבמערב הפרוע", תוך שירה לעבר בית המתלונן מגג ביתו, כאשר בחצר בית המתלונן ישבו אותה שעה המתלונן ואחרים. בהמשך אף ירד מן הגג והחל יורה לעבר בית המתלונן, ברחבה שבין איזור ביתו לבין בית המתלונן.

ב"כ המאשימה מדגיש כי טענת המשיב באשר להגנה עצמית יכול שתתברר בהמשך. עם זאת בשלב המעצר די בהתנהלות המשיב אשר יורה בזעמו ותוך סגירת חשבון כלפי מי שהוא חושד בו כי ירה על ביתו כדי ללמד על המסוכנות בשחרורו.

זאת ועוד החלופה המוצעת על ידי ההגנה הנה באזור המשולש טירה קלנסוואה, טייבה ולפיכך לטענת המאשימה אינה משמשת מענה ראוי.

דיון והחלטה:

5.במקרה זה אין מחלוקת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיב. בנוסף, קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה קושרות בין המשיב לביצוע העבירה המיוחסות לו כגון הודעות המתלונן ועדי ראייה.

בשלב זה על בית המשפט לבחון את הראיות בבחינת "נוסחת מעצר" ולא "נוסחת הרשעה". באשר להבחנה בין התשתית הראיתית הנדרשת בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום הליכים לבין זו הנדרשת לצורך הרשעה, ראו דברי כבוד השופט חשין, בבש"פ 2182/95 מ"י נ' מהאג'נה פ"ד מ"ט (2) 227:

""נוסחת המעצר" מדברת על "ראיות לכאורה", להבדילה מ"נוסחת ההרשעה" המקובלת עלינו ואשר עניינה הוא ב"ראיות מעבר לכל ספק סביר". זה פשוטו של מיקרא, וככל הידוע לי נהגו בתי-המשפט על-פי פשוטו זה של מיקרא מימים ימימה. אכן, המחוקק יודע היטב את "נוסחת ההרשעה", לאמור: הוכחת האשמה "מעבר לכל ספק סביר", ובכל זאת לא עשה שימוש בה לעניינו של מעצר לאחר הגשת כתב-אישום".

ההלכות באשר לטיבה של אותה "נוסחת מעצר" ידועות, ולענין זה אפנה גם לדברי בית המשפט העליון בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל: