מדינת ישראל נ' גאדאללה ואח'

גזר-דין

1.בהכרעת-דין מיום 7.3.13 הורשעו הנאשמים, על-פי הודאתם, בעבירת שוד בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נאשם 2 הורשע בנוסף בעבירת נהיגה ללא רישיון – לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

הודאת הנאשמים ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הוגש נגד הנאשמים כתב-אישום מתוקן, חלף כתב-האישום המקורי. על-פי הסדר-הטיעון, הודו הנאשמים בעובדות כתב-האישום המתוקן למעט העובדות הנוגעות למעשיו של מעורב נוסף באירוע, נאסר גדאללה. הסדר-הטיעון לא חל על העונש, אך הוסכם בין הצדדים על הזמנת תסקירים משירות המבחן, וכן על הזמנת חוות-דעת מטעם הממונה על עבודות השירות בעניינו של נאשם 3, אם כי המאשימה הבהירה שתעתור להטלת מאסר על כל הנאשמים. כמו-כן הוסכם לעניין העונש, כי שלושת הנאשמים יפצו את המתלונן בסכום כולל של כ-15,000 ₪. בגדרו של ההסדר אף הוסכם, כי בטיעונים לעונש לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן.

2.להלן עובדות כתב-האישום המתוקן העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה.

ביום 27.9.12, סמוך לשעה 19:30, נהג מוחמד אל ג'ואד (להלן – המתלונן) ברכבו מסוג פולקסווגן (להלן – הרכב) הכביש היוצא מהכפר צור באחר (להלן – הכביש). באותה עת נסעו הנאשמים יחד עם נאסר ג'דאללה (להלן – נאסר) ושלושה אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, בשני כלי רכב בסמוך לרכבו של המתלונן; כאשר רכב אחד, שבו נהג נאשם 3, נסע לפני רכבו של המתלונן, והרכב השני, שבו נהג הנאשם 2, נסע מאחריו. במועד האמור לא היה בידי נאשם 2 רישיון נהיגה לרכב. בהגיעם לכיכר בכביש, עצרו הנאשמים את מכוניותיהם, ואילצו את המתלונן לעצור את רכבו.

בעת ובמקום האמורים ניגשו נאשם 1 ו-2 אל הרכב. נאשם 1 פתח את דלת הרכב וביקש מהמתלונן לצאת ממכוניתו. המתלונן סירב וניסה לסגור את דלת הרכב. או-אז, אחז נאשם 1 בחולצתו של המתלונן וניסה בכוח להוציאו מהרכב, זאת בשעה שנאשם 2 החזיק בדלת ומנע מהמתלונן לסגור אותה. משלא עלה בידי נאשם 1 להוציא את המתלונן מהרכב, הוא הוציא מיכל גז מדמיע שהיה ברשותו וריסס את הגז בפניו של המתלונן. בהמשך, יצא נאסר מהרכב שבו ישב, כשהוא חמוש באקדח. הוא ניגש אל רכבו של המתלונן, הצמיד את האקדח לראשו, ודרש ממנו לצאת מהרכב. לאחר שהמתלונן יצא מרכבו, דחף נאסר את ראשו של המתלונן באמצעות האקדח, ונכנס למושב הנהג ברכבו של המתלונן. המתלונן פתח את דלת הרכב, אך נאסר דחף אותו באמצעות רגליו, זאת כאשר נאשמים 1 ו-2 אחזו במתלונן, משכו אותו מהרכב והִכו אותו. נאשם 1 הִכה את המתלונן באגרופים בראשו, ונאשם 2 הִכה אותו בגבו. בעקבות מעשיהם של הנאשמים, נפל המתלונן על הארץ, והנאשמים נסעו מן המקום ברכבו של המתלונן. כתוצאה מהתקיפה האמורה, סבל המתלונן מכאבים בראשו ובגבו ומצריבה בעיניו, והוא פונה לקבלת טיפול רפואי.

יצוין, כי במסגרת הסדר-הטיעון הוסכם בין הצדדים, כי האירועים הנדונים התרחשו בעקבות סכסוך קודם בין נאשם 1 לבין אחיו של המתלונן, כאשר הראשון סבר כי על האחרון להעביר לידיו את הרכב הנדון בכתב-האישום המתוקן, השייך למתלונן. עוד הוסכם בגדרו של הסדר-הטיעון, כי הנאשמים לא יודו בכל הנוגע למעשיו של נאסר במהלך האירוע, לרבות השימוש שנעשה באקדח.

3.נאשם 1 הִנו יליד 19.11.93, והיה כבן 19 בעת האירועים. הוא בן למשפחה המונה זוג הורים וחמישה ילדים. נאשם 1 סיים 12 שנות לימוד ועבר את בחינות הבגרות. לאחר מכן נרשם ללימודי אדריכלות ועיצוב פנים במכללת סכנין, אך בשל האירוע הנדון והשמתו ב"מעצר בית", לא החל את לימודיו. נאשם 1 היה נתון במעצר בתקופה של 40 יום, ובהמשך שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית". בשיחתו עם קצינת המבחן, נטל נאשם 1 אחריות למעשיו, וציין כי ברקע לאירועים עמד סכסוך בעניין רכב שגנב ממנו המתלונן. לדבריו, הואיל והמתלונן התגרה בו, ובכך העצים תחושות של השפלה וחוסר אונים, החליט ליטול את רכבו של המתלונן, לא על-מנת לגנבו, אלא כדי להפעיל לחץ על המתלונן שיגרום לו להחזיר את רכבו. באשר לאלימות שננקטה באירוע, טען נאשם 1, כי פעל מתוך הגנה עצמית בתוך האירוע שהתפתח והסלים, וכי לא הייתה לו כוונה מראש לפעול באלימות. יצוין, כי טענותיו האחרונות של נאשם 2 בשיחתו עם קצינת המבחן חורגות מעובדות כתב-האישום המתוקן, שכן על-פי עובדות כתב-האישום נטילת הרכב נעשתה מתוך כוונה לשלול אותו לצמיתות מבעליו, והתקיפה לא באה בגדרה של הגנה עצמית. שירות המבחן התרשם בתסקירו, כי נאשם 1 פעל באירוע מתוך תחושות של תסכול, חוסר אונים וניסיון להשיבו את כבודו בסכסוך עם המתלונן, וכי הוא מחזיק בעמדה קורבנית סביב תחושות של חוסר אונים וחוסר צדק, ונוטה שלא לגלות מודעות לחומרת מעשיו ומשמעותם. עוד צוין בתסקיר, כי נערכה סולחה בין הנאשמים לבין משפחת המתלונן, וכי משפחתו של נאשם 1 אף שילמה פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לרכב. לנוכח חומרת העבירה והמודעות הנמוכה של נאשם 1 ביחס למשמעותה – מחד גיסא, ולאור התרשמות שירות המבחן, כי נאשם 1 הוא בעל יכולות תפקוד תקין, כי העבירה הנדונה הִנה חריגה לאורח חייו בדרך-כלל, וכי ההליך המשפטי היווה גורם מרתיע עבורו – מאידך גיסא, המליץ שירות המבחן על ענישה מוחשית ומציבת גבולות. בכדי למנוע חשיפה לחברה העבריינית בכלא, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מאסר קצר, שיביא בחשבון את 40 ימי המעצר ואת תקופת "מעצר הבית".

4.נאשם 2 הִנו יליד 13.3.88 והיה בן 24 בעת האירועים. הוא בן למשפחה המונה זוג הורים ושבעה ילדים, וסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה. בשיחתו עם קצינת המבחן, תיאר נאשם 2 את הרקע לביצוע העבירה – הסכסוך בין משפחת גדאללה למתלונן, על-רקע גניבת רכבו של נאשם 1. נאשם 2 נטל אחריות חלקית למעשיו, ולדבריו, לאחר שהוא והנאשמים פעלו באופן לגיטימי להחזרת הרכב הגנוב, והדבר לא צלח בידם, פעלו כמתואר בכתב-האישום, זאת ללא כוונה לפגוע באיש. הוא התקשה לבחון ולנתח את מעשיו והתנהגותו, כמו-גם דפוסי חשיבתו שעמדו ביסוד ביצוע העבירה. הוא הביע חרטה על מעשיו ורצון לשוב לנהל אורח חיים תקין. שירות המבחן העריך, כי ברקע לביצוע העבירה עמדו תחושות קשות של תסכול וזעם, עִמם התקשה נאשם 2 להתמודד בצורה בונה, וכתוצאה מכך הוא הגיב באימפולסיביות ובתוקפנות כמתואר בכתב-האישום. עוד ציין שירות המבחן, כי אין לנאשם דפוסי עבריינות מושרשים, וכי ההליך המשפטי, ובכלל זה המעצר, היוו עבורו גורם מרתיע ומציב גבולות. על-רקע האמור, המליץ שירות המבחן כי ככל שיוטל על הנאשם עונש מאסר, הוא לא יהיה ממושך, זאת בכדי לאפשר לו לחזור במהרה למסלול חיים תקין.

5.נאשם 3 הִנו יליד 25.2.93 והיה בן תשע-עשרה וחצי בעת האירועים. הוא הבן השני במשפחה המונה זוג הורים וחמישה ילדים, ולאחרונה התארס. נאשם 3 סיים 11 שנות לימוד והפסיק את לימודים למורת רוחם של הוריו. לדבריו, הוא מתעתד להשלים את לימודי הבגרות בהמשך, בכדי שיוכל להמשיך ללימודים גבוהים בתחום ההנדסה ולהשתלב בעבודה במשרדו של אביו, העוסק בתחום ההנדסה והמדידות. בשיחתו עם קצינת המבחן, נטל הנאשם אחריות למעשים שבגינם הורשע, אך ניסה לצמצם את מעורבותו וטען כי לא היה מעורה בפרטי הסכסוך שבין נאשם 1 לבין המתלונן. לדבריו, ניסה באופן מילולי לעצור את נאשמים 1 ו-2 וביקש מהם לחדול ממעשיהם, ללא הועיל; ובכך חרג מעובדות כתב-האישום. הוא התקשה בשיחתו עם קצינת המבחן לנתח את מעשיו ודפוסי חשיבתו שהובילו אותו להסתבכות הנדונה. שירות המבחן התרשם, כי נאשם 3 נקלע לביצוע העבירה על-רקע נטייתו לרצות את חברו וחוסר שיקול דעת. כן העריך שירות המבחן, כי לנאשם 3 יכולת לתפקוד תקין, וכי המעצר וההליך המשפטי היוו לגביו גורמים מרתיעים ומציבי גבולות. לאור האמור, ובהתחשב בחלקו של נאשם 3 באירוע, שהיה חמור פחות מחלקם של יתר הנאשמים, המליץ שירות המבחן להתחשב בתקופת מעצרו של נאשם 3 ולהטיל עליו עונש מציב גבולות במסגרת מאסר שירוצה בעבודות שירות.

6.לבית-המשפט הוגשה הצהרת נפגע עבירה של המתלונן, לפי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. בהצהרתו ציין המתלונן, כי במעשה התקיפת האכזרי מצד הנאשמים הסב לו נזקים חמורים, הן כלכליים והן נפשיים. הוא ציין, כי תקיפתו ברחוב הראשי מול עוברים ושבים, גרמה להשפלתו, פגעה בביטחונו העצמי והסבה לו חרדות של ממש. הוא הוסיף וציין, כי איש מהנאשמים לא התנצל בפניו, וכל הניסיונות לעריכת "סולחה" התבררו כניסיונות למלט את הנאשמים מאימת הדין ותו לא. הוא תיאר במסמך ניסיונות חוזרים ונשנים לערוך סולחה בין הצדדים אשר לא צלחו בסופו של יום, נוכח דרישה שהופנתה אליו שלא להפליל את אחד המעורבים הנוספים באירוע, נאסר, אשר ברח מן הארץ. בהקשר זה ציין, כי במסגרת "עטווה" הועבר לנציג מטעמו סכום של 3,000 דינר כמקדמה על חשבון הפיצוי, אך הואיל והצדדים לא הגיעו להסכם "סולחה", החזיר את הסכום האמור. כן ציין, כי נזקיו הכלכליים עומדים על 7,000 ₪ בגין תיקון הרכב, וסכום נוסף במזומנים שנגנב מהרכב (אשר אינו חלק מהאישום). המתלונן נחקר בפרשת גזר-הדין על-ידי ב"כ הנאשמים, ועמד על גרסתו האמורה.

7.בפרשת הטיעונים לעונש העיד מטעם הנאשמים מר חאדר רמדאן דראש, המשמש כאחד מהמוכתרים בצור באחר. הוא תיאר את תפקודם הנורמטיבי של הנאשמים, וציין בעדותו כי במסגרת הליך ה"עטווה" שולם סכום של 3,000 דינר לנציג מטעם המתלונן.

8.ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. הוא ציין, כי נאשמים 1 ו-2 היו מי שביצעו את מעשי האלימות בפועל, כאשר נאשם 1 אף עשה שימוש בגז מדמיע; וכי נאשם 3 שאמנם לא נטל חלק פיזי במעשה האלימות, היה מי שנתן את האות לתחילת ביצוע השוד בכך שחסם את דרכו של המתלונן, ומנע ממנו לברוח עם רכבו. כן הדגיש את חומרת התקיפה שבוצעה בחבורה, כאשר האלימות החריפה ככל שהמתלונן ניסה להגן על כבודו ורכושו והתנגד לנטילת המונית ממנו. בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה, ועל-רקע אמות המידה האנושיות הנהוגות במקרים דומים, סבר ב"כ המאשימה כי מתחם הענישה ההולם לגבי נאשמים 1 ו- 2 הוא בין שנתיים לארבע שנות מאסר, ולגבי נאשם 3 – בין עשרה חודשים לשנתיים. באשר לעונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם, גורס ב"כ המאשימה כי זה מצוי באמצע המתחם, זאת בהתחשב בהודאת הנאשמים ובעובדה שאין לחובתם הרשעות קודמות. בנוסף, ביקש להשית על הנאשמים מאסר על-תנאי וקנס, וכן לחייבם בפיצוי המתלונן בסכום המוסכם – 15,000 ₪. בעניינו של נאשם 2, אשר הורשע, בנוסף, בעבירה של נהיגה ללא רישיון, ביקש ב"כ המאשימה להשית עליו גם עונש של פסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה.

9.הסניגור טען, כי נסיבות ביצוע העבירה אינן מן החמורות, שכן האירוע התרחש על-רקע סכסוך כספי עם המתלונן, אשר גלש לצערם של הנאשמים לפסים אלימים. הוא גרס, כי העונש ההולם בעניינם של הנאשמים נמצא "ברף הנמוך ביותר" של עבירות השוד; וביקש שלא להחמיר בדינם, זאת בין-השאר לנוכח הודאתם, החרטה שהביעו על מעשיהם, והעובדה שמדובר בצעירים נורמטיביים שהסתבכו לראשונה בפלילים. ב"כ הנאשמים סבר, כי מתחם הענישה ההולם בעניינם של נאשמים 1 ו- 2 נע בין מאסר בעבודות שירות למאסר בפועל לתקופה קצרה של מספר חודשים; ולגבי נאשם 3 – מאסר בעבודות שירות. לשיטתו, העונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם, לגבי כל הנאשמים ומאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. במסגרת דבריהם האחרונים לעניין העונש, הביע כל אחד מהנאשמים צער וחרטה על מעשיו.

10.בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת בהתאם לעיקרון המנחה ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך, לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם, אגב התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ותוך אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק.

עבירת השוד שבוצעה על-ידי הנאשמים חמורה בטיבה ובנסיבותיה, זאת נוכח פגיעתה במספר ערכים חברתיים. בעבירת שוד גלומים שני ערכים חברתיים מוגנים: האחד – שמירה על קניינו של האדם; והשני – שמירה על גופו של אדם, חירותו וכבודו. בצד עבירת השוד, קבע המחוקק עונש חמור לכל מי שפוגע ברכושו של אדם כאשר הפגיעה ברכוש נעשית אגב אלימות או איום באלימות, זאת תוך מתן משקל מוגבר לשני הערכים החברתיים האמורים המצטרפים זה לזה. מדרג חומרה נוסף מצא המחוקק לקבוע בסעיף 402(ב) לחוק, עת מנה נסיבות מחמירות המעמידות את העונש המֵרבי על עשרים שנות מאסר, ובכללן – ביצוע העבירה בחבורה תוך שימוש באלימות.

לצורך קביעת מתחם העונש ההולם לעבירה שביצעו הנאשמים, יש לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע השוד עצמו. נסיבות השוד עצמו חמורות, נוכח ביצוע המעשה בחבורה, תוך תכנון מוקדם. בביצוע השוד הפגינו הנאשמים, ובפרט נאשמים 1 ו- 2 תעוזה עבריינית לא מבוטלת לשם מימוש מטרתם – נטילת רכבו של המתלונן, תוך שימוש באלימות קשה, זאת על-רקע הסכסוך הכספי שנתגלע בין נאשם 1 לבין המתלונן ואחיו. חלקם של נאשמים 1 ו -2 בביצוע העבירה היה חמור יותר מזה של נאשם 3. נאשמים 1 ו-2 היו אלה שניגשו אל הרכב ונקטו באלימות הפיזית כלפי המתלונן; ואילו חלקו של נאשם 3 באירוע בא לידי ביטוי בכך שחסם את דרך נסיעתו של המתלונן.

בהתחשב בעיקרון ההלימה, בעוצמת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים, בנסיבות ביצוע המעשים כפי שפורטו בכתב-האישום, וכן ברמת הענישה הנהוגה בעבירות מן הסוג הנדון – סבורני כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירת השוד שבוצעה על-ידי נאשמים 1 ו-2 – הוא בין שנה וחצי לארבע שנות מאסר, וכי המתחם ההולם בעניינו של נאשם 3, נע בין שישה חודשים לשלוש שנות מאסר.

9.ומכאן לעונש המתאים. בגזירת העונש המתאים לנאשמים, יש להתחשב גם בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בענייננו, יש להביא בחשבון לקולא את הודאתם של הנאשמים, את החרטה שהביעו על מעשיהם, את נסיבותיהם האישיות שפורטו בתסקירי שירות המבחן, ואת העובדה שמדובר במעידה פלילית ראשונה ויחידה של מי שניהלו אורח חיים תקין ונורמטיבי עד למעידה הפלילית הנדונה, שבוצעה כאמור על-רקע של סכסוך כספי. לפיכך, יעמוד העונש המתאים על הרף הנמוך של מתחם העונש ההולם.

10.על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרא ולקולא, אני דן את הנאשמים כדלהלן: