מדינת ישראל נ' ג'בארין

החלטה

זו תביעה לסילוק יד ולמתן צו הריסה לגבי ביתו של הנתבע הנמצא בחלקה 2 בגוש 20399, אשר בכפר זלפה.

עילת התביעה היא כי המקרקעין הנ"ל רשומים בבעלותה של התובעת ועל כן מדובר בפלישה של הנתבע ובניית מבנה, ללא קבלת רשות או היתר ממנה.

הנתבע טען להגנתו, כי רישומה של התובעת כבעלים הוא משנת 1987 וכי עיון בתיק לשכת הסדר הזכויות המקרקעין בחיפה, עולה כי החלקה נרשמה על שם התובעת על פי פסק דין שניתן בתיק קרקעות 41/זלפה.

בסעיף 8 בכתב ההגנה נכתב כי באף אחד מפסקי הדין בתיק 41/זלפה, אשר נמסרו לידיו של ב"כ הנתבע דאז, לא נקבע כי חלקת האדמה נשוא הסכסוך תירשם על שם התובעת.

עוד טען הנתבע, כי משפחתו יושבת על חלקה זו מזה שנים רבות וסבו רכש את האדמה עוד בשנת 1948 או בסמוך לכך, בנה בית ובו התגורר הסב, אחר כך האב ועכשיו הנתבע. כל בני משפחתו הקימו בתי מגורים בחלקה זו עוד בשנות ה – 50 וה- 60 ואף קיבלו היתרי בניה ללא כל התנגדות.

גם אביו קיבל היתר בניה אותו צירף לכתב ההגנה.

הנתבע טען כי לא הוא ולא בני משפחתו היו צדדים בתיק משפטי 41/זלפה ולכן פסק דין זה איננו מהווה מעשה בי דין כלפיו ואינו מחייבו.

יתר על כן טוען ב"כ הנתבע, כי את ביתו הוא בנה בהיתר בניה כדין. טענה אחרת לפי ב"כ הנתבע היא התיישנות שכן סבו המנוח וכן אביו והוא משתמשים בחלקה זו בתקופה העולה על תקופת ההתיישנות.

התביעה כאן הוגשה בשיהוי ניכר וגרמה לנתבע נזק ראייתי כבד ביותר היות וכל העדים הקשורים במכירת הקרקע, כבר אינם בין החיים.

התיק נקבע לשמיעת ראיות הצדדים ליום 11.4.2013

לקראת יום הדיון התברר כי לא הוגש תצהיר מטעם הנתבע ובא כוחו ביקש להשתחרר מן הייצוג.

ב"כ המדינה ביקש ליתן פסק דין ולא לקבל את בקשת הנתבע לדחות את הדיון. הטעם שהנתבע החליף עורכי דין, אינו מצדיק את הדחיה מה עוד שאין לנתבע כל סיכוי הגנה היות והתביעה מבוססת על נסח הרישום והנתבע לא הציג בכל שלב שהוא, מסמך הסותר רישום זה.

ב"כ התובעת ציין כי גם אם יינתן פסק דין, שמורה לנתבע הדרך לנסות ולהסדיר את זכויותיו על פי החלטה 1165 כפי שהוצע לו עוד לפני שהוגשה התביעה.

הנתבע אמר בדיון שהוא מסכים לאותו הסכם עם המנהל, כמו שאר האנשים בכפר והוא יודע שישנם אנשים ששילמו 11% כדמי חכירה.

עיון בנסח הרישום מעלה כי אכן החלקה נרשמה בבעלות המדינה בשנת 1987, באם נכונה טענתו של הנתבע כי בני משפחתו מתגוררים שם מזה עשרות שנים, לא ניתן לדבר על פלישה או בניה ללא קבלת היתר מהתובעת שכן על פי היתרי הבניה שצורפו לכתב ההגנה, אשר ניתנו בשנת 1965, המדינה לא הייתה רשומה כבעלים.

לא ידוע מי היו התובעים בפני פקיד ההסדר ועל סמך מה נקבעה בעלות המדינה בחלקה זו. לא נסתרה הטענה כי בני משפחת הנתבע מתגוררים בחלקה מזה עשרות שנים.

מאידך, לא נמסר כי הנתבע הגיש ערעור על לוח הזכויות, בהתאם לפרק י"ב לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח) תשמ"ט- 1969, בניסיון לשנות את הרישום.

יש ממש בטענת הנתבע כי הגשת התביעה כעבור שנים כה רבות מאז הרישום (22 שנים), גרמה לו לנזק ראייתי שכן אין ביכולתו להביא את העדים, אשר כבר הלכו לעולמם. כך גם אם יגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, ספק אם יהיה ביכולתו להוכיחה, אלא אם כן בתיקי ההסדר או בתיק 41/זלפה ישנם מסמכים אשר יסייעו בידו.

הנתבע צרף לכתב ההגנה צילום של היתר בניה אשר ניתן לאביו, מוסא עלי ג'ברין. מן הצילום קשה לדעת מה התאריך אך מצורף לכתב הגנה היתר נוסף לכמאל עלי אסעד ג'ברין משנת 1965 ולכן סביר להניח כי בשנת 1965 ניתן גם ההיתר לאביו של התובע.