מדינת ישראל נ' ברק

הכרעת דין

בתיק זה החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק ולקבוע, על פי הממצאים שהונחו בפניי, כי לא הוכח שהתאונה נשוא כתב האישום הייתה נמנעת מבחינתו.

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות שלהלן:

א.         אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה – עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

ב.         נהיגה רשלנית- עבירה על סעיפים 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

ג.         התנהגות שגרמה חבלה של ממש לגוף- עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

2.על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23/02/10 בשעה 20:00, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג מאזדה ברח' ראשמיה בחיפה והתקרב לכיכר ורדיה.

אותה עת, מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעתו, חצה את הכביש בתוך מעבר החצייה הולך הרגל אלון הרצל (להלן: "הולך הרגל") אשר הספיק לעבור מטר ממעבר החצייה. הנאשם נהג רכבו ברשלנות, כך נטען, בכך "שלא שם לב לדרך, על אף שהבחין בהולך הרגל, לא צפר על מנת להזהירו, לא אפשר להולך הרגל להשלים החצייה בבטחה, בלם באיחור ופגע בו (להלן: "התאונה")". כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל חבלה של ממש.

3.        לאחר שהנאשם כפר בעובדות כתב האישום, שמעתי ראיות הצדדים בתיק.  מטעם התביעה העידו רס"מ יגאל אקסלרוד, רס"מ מרקו אסף, הולך הרגל והבוחן אשר ועקנין. באמצעותם של עדים אלה, הגישה המאשימה ראיות רבות הכוללות בין היתר את הודעת הנאשם במשטרה, את דו"ח הבוחן ומסמכים נוספים שנערכו על ידי העדים.

מטעם ההגנה העיד בפניי הנאשם לבדו. במסגרת ראיות ההגנה הוגשה הודעתו של הולך הרגל במשטרה שסומנה נ/1.

דיון והכרעה:

4.         לאחר ששמעתי את כל העדים, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט ולאחר שבחנתי את הראיות הנוספות שהוגשו ע"י בעלי הדין ואת המשמעויות העולות מאותן ראיות, מצאתי לקבוע כי עובדות כתב האישום לא הוכחו בפניי מעל לכל ספק סביר וכי לא נשללה האפשרות שמדובר בתאונה בלתי נמנעת מבחינתו של הנאשם.

5.        אין מחלוקת למעשה, בדבר אירוע התאונה ותוצאותיה, אלא שלטענת הנאשם, החצייה של הולך הרגל לא הייתה במעבר החצייה אלא כ-3 מטר לאחר המעבר ובאופן פתאומי, שכן, עד לאותו רגע הולך הרגל היה עם הפנים לכיוון מטה ולא הראה כל כוונה כי בדעתו לחצות את הכביש.

6.בעדותו בפניי העיד הנאשם, כי בעת שהגיע למעבר החצייה עצר את רכבו על מנת לאפשר לרכבים שהגיעו משמאל לחלוף והבחין בהולך הרגל הולך על המדרכה. לאחר שהדרך התפנתה, החל הנאשם בנסיעה, אז שינה הולך הרגל את כיוון הליכתו וחצה באופן פתאומי ובצורה אלכסונית את הכביש, כשהוא מתחיל את החצייה כ- 3-5 מטר אחרי מעבר החצייה, דבר שגרם לפגיעה בו. הנאשם מדגיש, כי גם אם היה הולך ברגל או רוכב על אופניים הוא היה "פוגש" את הולך הרגל, וזאת בשים לב לאופן חצייתו הפתאומי.

עדותו של הנאשם הותירה רושם אמין וחיובי, הייתה עדות קולחת ועלתה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה. גם אם לא טען הנאשם באופן מפורש במשטרה כי עצר עצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה, הרי שעובדה זו הוכחה בפניי מעל לכל ספק, שכן הולך הרגל עצמו אישר כי הנאשם עצר עצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה.

7.הולך הרגל טען בעדותו, כי חצה את הכביש במעבר החצייה ולא באופן אלכסוני לאחריו וכי מעוצמת הפגיעה הוא עף שלושה מטר קדימה. בשים לב להתרשמותי, מצאתי שלא לקבל את עדותו של הולך הרגל, שכן אין היא מתיישבת עם הממצאים בשטח ועם מהירות הנסיעה האיטית של הנאשם שרק החל בנסיעה, כפי שגם הולך הרגל עצמו מאשר.

התרשמתי כי הולך הרגל ניסה להעצים את חלקו ואת אחריותו של הנאשם, ועל אף שהוא מציין כי מהירות נסיעתו של הנאשם הייתה בין 20 ל- 30 קמ"ש, טוען שהוא עף קדימה למרחק של 3 מטר. טענות אלה אינן מתיישבות האחת עם השנייה.

כך גם טענתו של הולך הרגל כי חלפו בערך 30 שניות מהרגע שהנאשם עצר ועד שפגע בו. אם טענה זו נכונה, מדוע לא חצה הולך הרגל את הכביש מיד עם עצירתו של הנאשם? ההסבר לכך פשוט, והוא, שבעת שהנאשם עצר את רכבו, הולך הרגל לא היה על מעבר החצייה אלא הרבה מעבר למעבר, וכי בחלוף פרק זמן זה, וגם זאת בטרם הגיע למעבר, החל את חצייתו באופן פתאומי ובכך הפתיע את הנאשם.

8.נוכח התרשמותי, אני מעדיף את עדותו של הנאשם על פני עדות הולך הרגל בכל הנוגע למיקום החצייה. יתר הראיות שהונחו בפניי אין בהן כדי לתמוך בגרסתו של הולך הרגל. כך למשל, במסמכים שנערכו על ידי השוטר מרקו, מיקום החצייה נרשם על סמך דבריו של בנו של הולך הרגל, שלא היה עד לאירוע ובבחינת עדות שמיעה; הודעתו של הנאשם במשטרה, הגם שאינה סותרת את עדותו בפניי, נגבתה לאחר שיחה מוקדמת עם החוקר שלא תועדה כדבעי; דו"ח הבוחן והתרשים עולים בקנה אחד דווקא עם עדותו של הנאשם; ומאחר ומדובר בתיק הצמדה, אין בפניי ממצאים אחרים שיכולים לסתור עדות זו.

משכך, אני קובע כממצא כי הנאשם עצר לפני מעבר החצייה כמתחייב, כי הבחין בהולך הרגל והיה מודע להימצאותו במקום, כי החל בנסיעה משלא הבחין בכל כוונה מצידו של הולך הרגל לחצות את הכביש וכי חציית הכביש על ידי הולך הרגל הייתה כ-3 מטר מעבר למעבר החצייה, באופן אלכסוני ופתאומי. המשמעות של ממצאים אלה היא אחת, ולפיה, התאונה מבחינתו של הנאשם הייתה בלתי נמנעת, וכאשר שוכנעתי כי הנאשם קיים את כל החובות המוטלות עליו כנהג סביר גם בשים לב להימצאותו של מעבר חצייה במקום.