מדינת ישראל נ' ברק ואח'

החלטה

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של הפרעה לשוטר בזמן מילוי תפקידו בצוותא, התחזות לאחר במטרה להונות בניגוד לסעיפים 275 + 29, 441 (1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977; ולנאשם 2 מיוחסת גם עבירה של תקיפה בניגוד לסעיף 379 לחוק הנ"ל.

יש לציין שהעבירות המיוחסות לנאשמים הן מסוג עוון והן בוצעו ביום 25.1.05. כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 25.5.09.

ב"כ הנאשמים מבקש מבית המשפט לבטל את כתב האישום הנ"ל מחמת טענה של הגנה מן הצדק, כאשר בסיס הטענה שיהוי בלתי סביר, בנסיבות בהן המאשימה פעלה בדרך פסולה ובלתי חוקית, תוך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, חוסר תום לב חמור ואף למעלה מכך. לגישתו, למרות שהחקירה התנהלה בפרק זמן של חודשיים, כתב האישום הוגש יותר מ- 4 שנים מיום הגשת התלונה, בהאשמות מצומצמות ביותר, ללא כל הצדקה עניינית. לכן, השיהוי בנסיבות אלה הוא בגדר התנהגות שערורייתית המצדיקה ביטול כתב האישום. בנסיבות שכאלה עדותם של עדי הגנה ואף של עדי תביעה עלולה להיות לקויה משום שכחה בגין חלוף הזמן, ודבר זה עלול לפגוע קשה בהגנת הנאשמים. לטענתו, לא רק שפעולות החקירה הסתיימו במרץ 2005, וכתב האישום הוגש לאחר כ- 4 וחצי שנים, אזי העבירות המיוחסות לנאשמים שונות לחלוטין מהעבירות הקשות שיוחסו בתחילה ושבגינן התנהלה החקירה. כפועל יוצא לגישתו באם לא היתה מתבצעת החקירה כנגד הנאשמים מלכתחילה, בסופו של יום לא היה מוגש כל כתב אישום בגין עבירות מיום 25.1.05.

בנוסף טוען ב"כ הנאשמים, הנאשמים מואשמים בעבירות שאין להן בסיס, ולכן כל מטרת המשטרה הינה נסיון נואל להטיל יהבה בנאשמים, ובכך להצדיק התנהלותה קלוקלית ומבזה, כאשר כתב האישום מייחס להם עבירות ללא בסיס. הוא מפנה לענין זה לסעיף 11 לכתב האישום אשר לפיו נאשם 1 מואשם בהתחזות לאחר במטרה להונות, וזאת ללא עוול בכפו, שכן שמו המלא יקיר שי ברק, ולכן אמר אמת בכל מה שקשור לשמו לצורך הזדהותו.

עוד בוחן ב"כ הנאשמים את הענין לאור המבחן המשולש שנקבע בפרשת בורוביץ', וקובע שעל פי שלושת המבחנים יש לבטל את כתב האישום מחמת השיהוי בנסיבות הנ"ל.

ב"כ המאשימה בשלוש תגובות בכתב שנתנה, ולכך עוד אתייחס בהמשך, מבקשת שביהמ"ש לא יבטל את כתב האישום על פי המבוקש על ידי ב"כ הנאשמים, שכן אין בהתנהלותה התעמרות, דיכוי או התנהגות בלתי נסבלת שנכנסת בגדר תחומי הגדרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. לא מדובר ב"סחבת" כתוצר של מחדל רשלנות כזה או אחר; ולנאשמים לא נגרם נזק כלשהוא הפוגע בהגנתם. מדובר בעבירות חמורות שבוצעו כלפי אזרח וכלפי שוטרים, שעלולות לסכן את שלום הציבור ובטחונו; לפיכך האינטרס הציבורי בהבאתם לדין גובר על האינטרס האישי שלהם.

הואיל ובסיס הטיעון לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק הוא השיהוי, אזי לצורך בחינת הטענה במובן הקונקרטי, יש לבחון את התנהלות החקירה בתיק, מיום הגשת התלונה ועד יום הגשת כתב האישום.

מהמסמך שצירף ב"כ הנאשמים לטיעוניו, באשר לפעולות החקירה שנעשו בתיק, ומתגובות המאשימה בעיקר התגובה השלישית לענין פירוט זה, עולה שמיום 25.1.05 מועד ביצוע העבירות ועד ליום 9.10.05 נעשו פעולות חקירה רבות מאוד בצורה שיטתית ואינטנסיבית; דהיינו בשמונה וחצי חודשים פעלה המשטרה בשקידה ראויה ואספה ראיות בדרך של ביצוע פעולות חקירה שונות. (לגישת ב"כ הנאשמים מדובר ב- 129 פעולות חקירה).

בתאריך 21.5.06 התיק הועבר לעיון התביעות. לא ברור מתי הוצמד התיק לתובע ספציפי שטיפל בו, אבל, מהאמור בתגובת המאשימה עד ליום 25.6.08 התיק נסרק ונבחן, והוחלט שיש לבצע השלמות של 53 פעולות חקירה מהותיות. לפיכך התיק הועבר במועד זה או בסמוך אליו ליחידה החוקרת, וכן הועבר לטיפול קצין מודיעין לצורך טיפול בהוצאת תעודת חסיון.

בתאריך 1.9.08 התיק הוחזר לתביעות מבלי שבוצעו ההשלמות הנדרשות וטופל רק ענין החסיון. התיק הוצמד לתובע ביום 10.12.08 והוכן כתב אישום. ממועד זה המתין כתב האישום בתביעות עד ליום 15.2.09 לקבלת תעודת חסיון. כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 25.5.09.

בתגובה השלישית נכתב על ידי ראש שלוחת התביעות בחדרה שבתיק נאסף חומר חקירה רב לרבות שלושה מידעים שהצריכו הוצאת תעודת חסיון. בנוסף, עקב סגירת יחידה חוקרת התיק הועבר ליחידה חוקרת אחרת, דהיינו תיק החקירה עבר בין חוקרים ותובעים שונים, נלמד מספר פעמים ולכן התארך הטיפול בו.

אין ספק שמהאמור לעיל עולה בעייתיות באשר להתנהלות המאשימה בפרק הזמן מיום 9.10.05 ועד ליום 25.5.09; שכן מעל שלוש וחצי שנים לא נערכו פעולות חקירה בתיק מלבד הוצאת תעודת חסיון, שהטיפול בהוצאתה ארך כ- 8 חודשים. יותר מכך, למרות שבפרק זמן זה שהה התיק בתביעות שנתיים ימים, התוצאה היתה אי יכולת להגיש כתב אישום, אלא נוצר הצורך לבצע 53 פעולות חקירה מהותיות. אולם לא בוצעה פעולת חקירה משלימה אפילו אחת; ולמרות זאת הוכן כתב אישום. גם בשלב זה לא אצה הדרך לאף אחד, ועוברים כ- 8 חודשים עד שמוגש כתב אישום בגלל שתעודת החסיון הומצאה לתיק כזכור לאחר שעבר גם כן פרק זמן של כ- 8 חודשים. אפילו שביום 15.2.09 כבר היה כתב אישום מוכן, והוכנסה תעודת החסיון, עברו מעל 3 חודשים עד שהוגש כתב האישום לביהמ"ש.

הנה כי כן, עוברים החודשים ועוברות השנים כמעט ללא מעש, כשכל מהלך שנעשה לוקח חודשים רבים, מבלי שאף אחד מאיץ את סיום ההליך החקירתי ומגיש את כתב האישום.

לפיכך השאלה העומדת לדיון היא האם בהתנהלות הנ"ל של המאשימה מאז 10/05 ועד יום הגשת כתב האישום לביהמ"ש, יש כדי התנהלות העונה לקריטריונים של דוקטרינת הגנה מן הצדק כפי שנקבע בפסיקה ובספרות המשפטית.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה למשפט הישראלי כדוקטרינה הלכתית אשר עוגנה בחקיקה בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 כטענה מקדמית: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". כאשר הטענה מתקבלת על ידי ביהמ"ש הוא רשאי על פי הקבוע בסעיף 150 לחוק הנ"ל להורות בין היתר על ביטול כתב האישום.

גם לאחר עיגון הדוקטרינה בחוק, היא נבחנת על פי הפסיקה המקיפה והנרחבת שהתפתחה עובר לחקיקתו של הסעיף הנ"ל. ראה לענין זה ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מ"י, שם התייחס ביהמ"ש להגנה לאחר התיקון בחוק וקבע "... ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ...".

ככלל, נקבע בפסיקה שהגנה זו תתקבל רק לעיתים נדירות, וכפי שענין זה בא לידי ביטוי בפסק דין בורוביץ (ע"פ 4855/02) אזי מדובר במהלך קיצוני שביהמ"ש נזקק לו במקרים חריגים. אך יחד עם זאת חלה התפתחות ממה שנקבע לענין זה בפסק הדין המנחה יפת (ע"פ 29104/94), אשר ניתח את עקרונות התורה, שכן נקבע שאין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא רק להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא לרשלנותן או אף לנסיבות, שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור מסקנה כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. (ראה פרשת בורוביץ הנ"ל בעמ' 807).

ההתפתחות בפסיקה לא רק שדחתה את המבחן הנוקשה לפיו הגנה המן הצדק תתקבל אך ורק במקרים של התנהגות שערורייתית או חסרת תום לב של הרשות, אלא אף נקבעו שלושה שלבים לבחינת הטענה של ההגנה מן הצדק (ראה ע"פ בורוביץ הנ"ל וכן י. נקדימון "הגנה מן הצדק" עמ' 68 – 73).

בקליפת האגוז, השלב הראשון על פי הלכת בורוביץ הוא זיהוי הפגם ובחינת עוצמתו במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם; בשלב השני ביהמ"ש עושה איזון בין אינטרסים – האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים שזוהו יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ובשלב השלישי ביהמ"ש בוחן את הסעד הראוי, דהיינו האם ניתן לרפא את הפגם או הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול של כתב אישום.