מדינת ישראל נ' ברומברג

גזר דין

1.בתאריך 1/7/09, בסמוך לשעה 15.00, בעט הנאשם בבטנו של מר שלומי ביטון (להלן: "המתלונן") והלם בפניו באגרופו, וכתוצאה מכך נגרם למתלונן שבר בעצמות האף, שהצריך ניתוח שחזור ותפירת חתכים.

בשל התנהגותו הנ"ל הוגש נגד הנאשם כתב האישום שבפניי, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.בישיבת יום 5/10/10 הודה הנאשם בעובדות שפורטו בכתב האישום. לאחר שהודה ביקש הסניגור להפנותו לקבלת תסקיר בטרם הרשעה ואילו ב"כ המאשימה ביקשה להרשיעו, לאור הודאתו, תוך שציינה כי אין לה התנגדות שיופנה לקבלת תסקיר לא מחייב, בטרם הטיעונים לעונש.

לאחר ששקלתי בעניין, החלטתי להרשיע את הנאשם, תוך שציינתי כי "לאור חומרת העבירה שבביצועה הודה הנאשם ונסיבות ביצועה, כעולה מכתב האישום, אני סבור, לפחות בשלב זה, כי אין זה מקרה בו ניתן להימנע מהרשעה".

לאחר שהנאשם הורשע ובטרם הטיעונים לעונש הפניתי אותו לקבלת תסקיר תוך שציינתי כי "בתסקיר יוכל שירות המבחן להתייחס גם לעניין ההרשעה".

3.בתאריך 5/1/11 ניתן תסקיר בעניינו של הנאשם. התסקיר מבוסס על אבחון שנערך בשירות המבחן ועל מסמכים רלבנטיים שהוצגו בפני קצין המבחן.

בתסקיר סוקר קצין המבחן את נסיבות חייו של הנאשם ואת נסיבות האירוע נשוא כתב האישום, כפי שתוארו ע"י הנאשם, והוא ממליץ להעמיד את הנאשם בפיקוח של שירות המבחן לתקופה של 18 חודש ולהטיל עליו לבצע של"צ בהיקף של 180 שעות ובנוסף, לחייבו בתשלום פיצוי למתלונן. קצין המבחן גם ממליץ לשקול לבטל את הרשעתו של הנאשם, זאת לנוכח הערכתו של קצין המבחן "... כי הרשעה בדין עלולה לסכן את מקום עבודתו ולחסום בפניו אפשרויות תעסוקתיות בעתיד ולהטיל בו סטיגמה עבריינית".

4.בישיבת יום 22/2/11 שמעתי את טיעוני הצדדים.

ב"כ המאשימה הביעה התנגדות לביטול ההרשעה, זאת מהטעמים שפורטו בטיעוניה בכתב (סומנו ת/1) וביקשה להטיל על הנאשם עונש שיכלול מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. כן ביקשה לחייבו בתשלום פיצוי למתלונן.

הסניגור, לעומתה, ביקש לאמץ את המלצות קצין המבחן, מהנימוקים אותם פירט בהרחבה בטיעוניו בע"פ, תוך שהפנה לפסיקה התומכת, לדעתו, בעמדתו כי יש לבטל את ההרשעה. לחילופין, ביקש הסניגור כי אם ארשיע את הנאשם, שלא אטיל עליו עונש מאסר בפועל, אלה רק מאסר על תנאי.

ראו לציין שבטרם טיעוניו השמיע הסניגור שני עדי אופי.

5.אדון תחילה בשאלה האם יש מקום, בנסיבות מקרה זה, לבטל את הרשעתו של הנאשם.

ככלל, כאשר ביהמ"ש מוצא כי נאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום - בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין אם לאחר שמיעת ראיות - ומעשים אלה מגלים עבירה, יש להרשיע את הנאשם בביצוע אותה עבירה . אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים . החוק מאפשר, באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1 (2) לפקודת המבחן (נוסח - חדש) תשכ"ט - 1968) או צו שירות, ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין).

כאמור, רק במקרים חריגים לא ירשיע ביהמ"ש נאשם שלגביו מצא כי ביצע את העבירה בה הואשם. נשאלת השאלה מה הם המקרים בהם יטיל ביהמ"ש צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מבלי להרשיעו. שאלה זו נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נב ', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א- ד),

"תכליתו של סעיף 71 א. לחוק (לחוק העונשין - מ.א), כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן , ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על - פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו , אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה , מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". (ההדגשה שלי – מ.א).

להבהרת מכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להחליט אם מן הראוי להרשיע נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, או שמא ראוי להימנע מהרשעתו והאיזון הנדרש בין השיקולים , יפים דברי כב ' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בפד"י כרך נד' חלק שלישי, עמ' 685), לפיהם,