מדינת ישראל נ' בר

החלטה

בפניי בקשת הנאשם לביטול כתב האישום אשר הוגש נגדו בגין אי קיום הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד'פ").

טיעוני המבקש

לשיטת המבקש לא ניתן לו יומו להשמיע את דבריו בטרם נוסח כנגדו כתב האישום אשר מייחס לו עבירת גניבה בידי עובד, עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "חוק העונשין") – עבירה מסוג פשע לפיכך יש להיעתר לבקשתו לביטול כתב האישום ודהיינו זכות המבקש ליידוע ושימוע בפני רשויות התביעה, המוקנות לו מכוח הוראות סעיף 60א לחסד"פ לא קוימה בטרם הוגש כתב האישום.

לטענתו כתב האישום הוגש בחפזון ועקב התנהלות הרשויות במסגרת בקשה להחזרת תפוס אשר נידונה בפני כבוד השופטת פרנקל ובערר בפני כבוד השופטת אהד. עוד מדגיש כי כתב האישום הוגש למעשה על מנת למנוע החזרת התפוס לידי הנאשם, אולם למעשה אין קשר בין ההחלטות בדבר התפוס לבין חובת הידוע והשימוע.

בטיעוניו מציין ב"כ הנאשם כי מדובר במבקש נורמטיבי, ללא עבר פלילי ונסיבות אלו מצדיקות ביתר שאת קיום חובת השימוע טרם הכתמתו בכתב אישום. ולדידו יש לנהוג על פי האסכולה הגורסת כי שימוע למבקש צריך להיערך עובר להגשת כתב האישום ולא לאחריו ולפיכך יש למחוק את כתב האישום התלוי ועומד כנגדו.

ב"כ המבקש שולל מכל וכל את טענות המאשימה לפיהן קוימה חובת הידוע באמצעות מכתב שנשלח וכן באמצעות הצהרות הפרקליטים במסגרת הדיונים בסוגיית החזרת התפוס. בהקשר זה מציין כי מכתב הידוע לא הגיע לידי המבקש וכי הדברים שנאמרו במסגרת הדיונים אינם עונים על חובת הידוע.

טיעוני המאשימה

לטענת המאשימה חובת הידוע התקיימה בשני אופנים האחד בעצם קיום ההליך והשני במכתב ידוע שנשלח למבקש.

באופן פורמאלי טוען ב"כ המאשימה קוימה חובת הידוע בדמות מכתב ידוע שנשלח לבקש ביום 09/02/10 לכתובתו הרשומה במשרד הפנים וכעולה מרישומי המשטרה, מכתב זה הוגש בתיק - מש/1. אמנם המכתב חזר כלא נדרש ביום 17/02/10 אך בעניין זה מדגיש ב"כ המאשימה כי על המבקש להלין על עצמו וכי היה עליו לאשרר את כתובתו באם השתנתה.

באופן מהותי טוען ב"כ המאשימה חובת הידוע קוימה "באופן הדוק" שכן בדיונים בפני כבוד השופטת פרנקל כבר ביום 11/02/10 הוצהר לפרוטוקול שכתב אישום יוגש בעניינו של המבקש וכי ניתנת לו הזדמנות לשטוח טענותיו בתוך 30 יום וזאת לאחר שנשלח כבר מכתב ידוע.

עוד הוסיפה המאשימה לטעון כי הסנגור היה מודע להליכים כנגד הנאשם והעביר תצהירים ביום 01/04/01 אשר נבחנו על ידי המאשימה ובנוסף שלח מכתב בעניין וזאת לאחר שחלפו יותר מ- 30 יום לאחר מכתב הידוע (מש/2). יתרה מכך לטענת המאשימה נעשתה מצידו של המבקש "מתיחת זמנים" ביודעו כי מדובר ב"סד זמנים צר" עליו החליטה כבוד השופטת אהד על מנת שטענת אי קיום שימוע תעמוד לו ולפיכך בחר שלא להגיע לשימוע ביום האחרון לפני תום מועד הזמן הקצוב על ידי כבוד השופטת אוהד.

בנוסף נטען כי בטרם החלטה כמבוקש יש לבחון את הנזק העלול להגרם במחיקת כתב אישום. וכאן טוען ב"כ המאשימה, לאור החלטת כבוד השופטת אהד מיום 10/06/10 עלול להגרם נזק ראייתי כבד וכן נזק למתלוננים בהחזרת התפוס לידי המבקש. לפיכך גם אם לא תתקבל עמדת הפרקליטות מבקש ב"כ המאשימה שלא להורות על ביטול כתב האישום אלא לקיים שימוע בהיות כתב האישום תלוי ועומד.

דיון והחלטה

השאלה שעל הפרק הנה האם קוימה חובת היידוע במקרה דנן ודהיינו האם במשלוח דואר רשום יצאה התביעה ידי חובתה באשר ליידוע המבקש על זכות השימוע?

סעיף 60א לחסד"פ, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" מהווה את המסגרת הנורמטיבית להחלטה זו, להלן לשונו:

"(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה  על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך.

(ב) בהודעה תצויין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת  טיעונים.

(ג)נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה (הדגשה אינה במקור – נ.ד.)

(ד)חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן(ב) בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור.