מדינת ישראל נ' בר אל

החלטה

בפניי בקשתה של הנאשמת לביטול כתב האישום שהוגש כנגדה מחמת הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

כתב האישום בתיק זה הוגש בעקבות ביקורת שנערכה ע"י נציגי המאשימה ביום 05.11.08, במהלכה התגלה, כי בביתה של הנאשמת נמצאה עובדת זרה בעלת נתינות פיליפינית (להלן – "העובדת").

בעקבות כך, זומנה הנאשמת לחקירה במשרד המינהל לאכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה, במהלכה נאמר לה ע"י החוקר, לטענתה, כי תישלח אליה הודעת קנס בגין העסקת עובדת זרה ללא היתר עבודה.

ביום 18.02.11 קיבלה הנאשמת לביתה כתב אישום והזמנה לדיון הקראה. לאחר בירור שנערך, בין היתר, ע"י באי כוחה, נמסר לה כי מדיניות המאשימה השתנתה, באופן שהוחלט על נקיטת מדיניות חדשה של הגשת כתבי אישום בגין עבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, וזאת בהסתמך על הנחיות פנימיות שהוצאו ע"י היועץ המשפט של משרד התמ"ת ביום 18.05.08 (להלן – "ההנחיות").

בפיה של הנאשמת מספר טענות, ובראשן, כי ההנחיות לוקות בחוסר סבירות קיצוני ואינן מידתיות, שכן הן עומדות בסתירה לעקרונות המנחים העומדים ביסוד חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן – "החוק").

עוד טוענת הנאשמת, כי המאשימה לא בחנה את נסיבות המקרה הספציפי שלה ולא הפעילה שיקול דעת בהחלטתה לסטות מדרך המלך, קרי, הטלת קנס מנהלי תחת הגשת כתב אישום. עוד טענה בהקשר זה, כי לא קיימת תשתית עובדתית המצדיקה הגשת כתב אישום, וכתב האישום דנן לא הוגש אלא בשל שינוי מדיניות המאשימה.

המאשימה בתגובתה טענה, כי בשלב שלפני מתן תשובה לכתב האישום, אין בית הדין חשוף לחומר החקירה וממילא אינו בוחן האם יש בו די על מנת להוות תשתית מספקת להגשת כתב אישום, וכי השלב הנכון לבחון את היסוד העובדתי הנו במהלך ישיבת ההוכחות.

ממשיכה המאשימה וטוענת, כי הנאשמת לא הצביעה על התנהגות קיצונית וחריגה של הרשות, על מנת שיהיה בכך כדי להלום את התנאים, שבהתקיימם, יורו בתי המשפט על ביטול כתב אישום.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

אין חולק, כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, מצויה במתחם שיקול הדעת של המאשימה ובית הדין לא ישים עצמו בנעלי הרשות שלה ניתנה הסמכות לפעול על פי דין, אלא מקום בו מוכח, כי שיקול הדעת לא הופעל כלל או הופעל בחוסר סבירות קיצוני, שרירות לב או בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית – כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו.

בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל.

ממה נפשך? להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי.

יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט (בדימ') מ. חשין:

"לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335:

'The prosecutor has more control over life, liberty and reputation than any other person in america "