מדינת ישראל נ' בנישו ואח'

גזר דין (לנאשם 1)

1.הנאשם הורשע, כהודייתו, בעבירות של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיף 7 (א) ו- (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "הפקודה"); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); התפרצות לבית מגורים בצוותא חדא, לפי סעיפים 29 ו- 406 (ב) לחוק; גניבה, לפי סעיפים 29 ו- 384 לחוק והחזקת רכוש חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק.

2.מעובדות שני כתבי האישום נשוא הדיון עולה כי ביום 19.8.08, החזיק הנאשם בכיס מכנסיו בסם מסוכן מסוג "חשיש" במשקל של 20.39 גר' נטו.

ביום 18.4.11, קשר הנאשם קשר לבצע התפרצות בדירה בבעלות המתלונן – מר בומס בעיר ראשון-לציון ביחד עם אחרים – חלקם קטינים. הנאשם הגיע לפתח ביתו של המתלונן כשהוא מצויד בכפפה לבנה.

הנאשם, יחד עם הנאשם 2, נכנס לבית המתלונן דרך דלת הכניסה שנפתחה באופן שאינו ידוע למאשימה והשניים גנבו מהמקום מחשב נייד, עכבר מחשב, סכום של 50 ₪ ושני עגילים.

בהמשך, אחד מאותם קטינים עקר מצלמה שהותקנה בלובי בית המתלונן.

ביום 20.4.11, החזיק הנאשם בביתו טבעת זהובה, מכשיר טלפון נייד ושני שעונים, מבלי שהניח את הדעת כי רכש החזקה בהם כדין.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

3.בתימוכין באסמכתאות, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, מאסר מותנה, פיצוי משמעותי ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה.

הודגשו חומרת מעשי הנאשם הגוברת על מאמצי השיקום מטעמו, ערך הגמול בענישתו, כפי שזכה למעמד בכורה בתיקון 113 לחוק ומדיניות הענישה הראויה כהתוויית בית המשפט העליון.

4.בתימוכין באסמכתאות, עתר הסנגור להסתפק בהשתת עונש מאסר שירוצה על דרך עבודות שירות, תחת צו מבחן.

הודגשו חלוף הזמן במהלכו שינה הנאשם דרכיו ומהלך באפיק שיקומי, גילו הצעיר דאז והיום, התרשמותו החיובית של שירות המבחן, מעורבות הנאשם עם חברה שולית ממנה התנתק בשנתיים האחרונות, יוזמתו להשתלב בהליך טיפולי על אף כוחות דלים שהראה בתחילה, יציבות תעסוקתית אותה מגלה בתחום התכשיטים (ר' נ/1 – תלושי שכר משנת 2012) והעובדה כי מעבידו סומך עליו ובוטח בו. מאלו, ביקש הסנגור לאפשר סטייה ממתחם העונש ההולם את מעשי הנאשם לנוכח שיקולי שיקום משמעותיים.

בנוסף, הפנה הסנגור להשוואה מתבקשת לרכיבי ענישתו של הנאשם 2, שנגזרו עליו, בין היתר, 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל בהינתן עברו המכביד ובהעדר שיקולי שיקום.

עוד טען הסנגור כי הנאשם אינו צורך עוד סמים מסוכנים ומיוזמתו ביקש לפצות את המתלונן ואין צורך ממשי ברכיב פסילה בענישתו.

5.הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה והביע צער על מעשיו, הדגיש השתלבותו בהליך טיפולי ואת התייחסותו "קדימה" על החיים, מהמקום ה"אחר" בו הוא מצוי.

מתחם העונש ההולם

6.כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצועם, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצועם.

7.הנאשם פגע בזכותו היסודית של המתלונן בקניינו ובתחושת ביטחונם העצמי העמוקה ביותר שלו ושל בני משפחתו, עת פרץ לביתו בצוותא חדא עם אחר וגנב מפרטי רכושו היקרים. אין לבטל את האפשרות כי מעשיו היו מגיעים כדי אלימות כלפי גוף, במטרה להשלים את זממו או להימלט. בנקל ניתן לשער את עצמת חרדת המתלונן ומפח הנפש שנגרמו לו, בהמצא שני פורצים בדירתו בשעת לילה, עת באי הבית מתעתדים לעלות על משכבם.

8.מידת הפגיעה של הנאשם בערך החברתי הקשור בשימור זכותו היסודית של המתלונן בקניינו – הנה גבוהה, בהתחשב באופן פריצתו לדירתו ובפריטים שגנב ממנה.

בנוסף, החזיק הנאשם בסם מסוכן לצריכה עצמית וברכוש חשוד כגנוב ואין צריך להרחיב אשר למידת המסוכנות המוגברת הנובעת מעבריין הפוגע בקניין זולתו כשחושיו אינו עמו.