מדינת ישראל נ' בניאשוילי מיכאל ואח'

החלטה

ניתן לעיון ומתן החלטה שתינתן בהמשך.

ניתנה והודעה היום ט' טבת תשע"א, 16/12/2010 במעמד הנוכחים.

דורון חסדאי, שופט

החלטה

בפני בקשה לעצור את המשיבים (להלן: החשודים) על פי הקבוע בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו – 1996 (להלן החוק).

החשודים נעצרו ביום 14/12/2010 בשעה 13:30 על פי הקבוע בסעיף 27 לחוק והובאו לפני, להארכת מעצרם, על פי הוראות סעיף 29 א' לחוק.

בדיון שהתקיים היום בפני במעמד נציג המבקשת (להלן: השוטר), החשודים ובא כוחם, חזר השוטר על האמור בבקשתו שהוגשה עפ"י הקבוע בסעיף 15 (א) לחוק וביקש מעצר החשודים ל-5 ימים.

על פי הנטען בבקשה מיוחס לחשודים חשד בדבר ביצוע עבירות של התפרצות לבית מגורים לבצע עבירה, החזקת מכשירי פריצה, החזקת נכס חשוד כגנוב, נהיגה פוחזת של רכב (חשוד מס' 3) ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

כמו כן נטען בבקשה כי שיחרור החשודים יביא לשיבוש הליכי חקירה – ויסכן בטחונו של אדם, או את בטחון הציבור. במהלך הדיון הוצג לעיוני חומר חקירה עליו מתבססת הבקשה, ובכלל זה מידע חסוי שסומן בפרוטוקול מב/1 כמפורט שם ולפיו פורטו פעולות החקירה הנדרשות והמחייבות לכאורה מעצר החשודים עד לסיומן. במהלך הדיון אף הוצג בפניי הדו"ח החסוי שהוצג בפני בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 15/12/2010 (סומן שם מש/1).

השוטר השיב לשאלות ב"כ החשוד, כמפורט בפרוטוקול ועם סיום החקירה סיכמו הצדדים טיעוניהם.

ב"כ החשודים טען, כי תמוה שבבקשה אתמול צוין חשד באשר לאירועים שהתרחשו ביום 14/12/2010, בעוד שבבקשה הנוכחית מדובר בלשון רבים על התפרצויות שאירעו ברעננה במועדים שונים והחשודים היו אמורים להיחקר על כך. לדבריו, המדובר בהארכת מעצר שניה, החשודים מסרו גרסה מלאה, אין ראיה אובייקטיבית הקושרת מי מהם לעבירות ולפי שהמדובר בהארכת מעצר שניה, אפילו קיים חשד סביר, עדיין ניתן להורות על שחרורם של החשודים לחלופה.

לאחר שבחנתי את הבקשה ובכלל זה את חומר החקירה והמידע החסוי שהובא לעיוני, שוכנעתי כי קיים חשד סביר שהחשודים עברו את העבירות המיוחסות להם בבקשה וכי מתקיימת עילת מעצר כנגדם בשל העובדה כי:

קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשודים או אי הארכת מעצרם יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט.

קיים יסוד סביר לחשש שהחשודים יסכנו את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור והכל כקבוע בסעיף 13 (א) לחוק.

מקריאת סעיף 13 לחוק המעצרים עולה שקיימים שני תנאים מוקדמים מצטברים למעצרו של אדם טרם הגשת כתב אישום נגדו האחד "חשד סביר" שבסעיף 13 (א) רישא והשני קיומה של אחת העילות המנויות בפסקאות (1) (2) או (3) שבסעיף (13) לחוק.

בבש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל פ"ד נח (2) 350, נפסק, בין היתר, כי חשד סביר "יכול שיתבסס על ראיות שיש בהן להצדיק מעצר לצורך השלמת החקירה המשטרתית אך לא בהכרח יהיה בהן כדי לבסס ראיות לכאורה להמשך מעצר עד תום ההליכים.... הדגש במעצר חשוד מושם על הצורך בביצוע חקירה משטרתית בעוד החשוד עצור. חקירה זו, היא העומדת במרכזה של העילה, מידת הפגיעה בחקירה היא שתבחן אל מול זכותו של העצור לחירות. ".

באשר לקיומו של חשד סביר לביצוע העבירות נקבע בבש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מ"י פדאור 97 (2) 197 כי :

"חשד סביר יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה – במאזן האינטרסים מזה ומזה – כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה."

לנוכח הסיכון של שיבוש הליכי חקירה או משפט וכן מחמת מסוכנותם של החשודים, כפי שזו עולה מהבקשה והחומר החסוי שהועמד לעיוני, לא מצאתי כי יש להעדיף את שחרורם של החשודים בערובה על פני מעצרם.