מדינת ישראל נ' בנברון(אסיר) ואח'

החלטה

רקע

לפני בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

המבקש זוכה מעבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים בצוותא חדא, לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק, ומעבירה של גניבה בצוותא חדא, לפי סעיפים 384 ו- 29 לחוק.

על-פי המתואר בכתב האישום בתאריך 17.2.10 בין השעות 8:00-10:30 שבר המבקש, ביחד עם שני נאשמים נוספים, את סורג המטבח והשלושה התפרצו לדירתה של גב' סיוון אדרי ברחוב עמיחי ברמלה, ובהמשך נטלו הנאשמים מהדירה שני צמידי זהב, משחק מסוג סוני פלייסטיישן ושני משחקי מחשב.

המבקש כפר בעבודות כתב האישום, וטען כי הרכוש שנתפס שייך לנאשמים.

המבקש זוכה מאשמה, כאשר הזיכוי התבסס על מספר אדנים מרכזיים. ראשית, שתי עדות התביעה המרכזיות, גב' סיוון אדרי (להלן: "סיוון") וגב' לילי אדרי, העידו בבית-המשפט כי לא אירעה שום התפרצות לדירתה של סיוון, וכי הרכוש שנתפס אצל הנאשמים אינו שייך להן. המשיבה ביקשה לקבוע שעדות התביעה שיקרו בעדותן בבית-המשפט ואולם עתירתה זו נדחתה (פסקה 31 להכרעת הדין, עמ' 169). נקבע כי קיימות אמנם תמיהות בגרסאותיהן, וניכר כי עדות אלה מנסות להסתיר דבר מה, ולא ניתן לקבל את עדויותיהן במשפט כמהימנות, ואולם נקבע בהכרעת הדין כי לא ניתן לקבוע כי כוונתן של העדות הינה דווקא להגן על הנאשמים, ולא על אדם אחר. בפרט נקבע כי לא ניתן לשלול את טענת ההגנה כי התנהגותה של סיוון מוסברת לאור חשד של המשטרה שהיה כלפי גיסה, ארז אדרי. עוד נקבע בהכרעת הדין כי ככל שיש לייחס משמעות להעדר שיתוף הפעולה של סיוון עם המשטרה ועם התביעה, הרי שקיימת אפשרות ממשית שההסבר להתנהגות זו אינו טמון ברצון להגן על הנאשמים, אלא ברצון להגן על ארז אדרי, אשר הוחשד ונעצר על-ידי המשטרה (פסקה 37, להכרעת הדין, עמ' 170). בנוגע לגב' לילי אדרי, נדחתה טענת המשיבה כי זו פחדה מפני המבקש (פסקה 38 להכרעת הדין, עמ' 170). בנוסף לכך, נקבע כי לא ניתן לקבוע שלא ניתן ליתן אמון בעדות המבקש (פסקה 44 להכרעת הדין, ש' 171). כמו כן נקבע כי לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת במשפט פלילי כי אירעה כלל התפרצות לדירתה של סיוון (פסקה 52, עמ' 173, להכרעת הדין). עוד נקבע כי לא הוכח שהרכוש שנתפס בחזקת הנאשמים, מקורו בדירתה של סיוון (פסקאות 53-63, עמ' 174-175 להכרעת הדין).

בסיכומו של דבר נקבע כי ראיות התביעה בתיק זה הינן נסיבתיות, וכדי להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות על המשיבה להראות כי גרסתה הינה הגרסה הסבירה היחידה. במקרה דנן, לאור מכלול נתונים, לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בגרסה הסבירה היחידה. לפיכך, זוכה המבקש מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום (פסקאות 80-81, להכרעת הדין, עמ' 178). שני הנאשמים האחרים הורשעו בעבירות אחרות.

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ המבקש, עו"ד רן קרויט, ביום 22.3.10 נעצר המבקש עד תום ההליכים בגין תיק זה. ביום 25.10.10 זוכה המבקש מחמת הספק, והכרעת הדין נמסרה לצדדים ביום 13.12.10. ב"כ המבקש ציין כי המבקש יליד 1991, רווק. לטענת ב"כ המבקש במקרה דנן זכאי המבקש לפיצויים. ראשית טען ב"כ המבקש כי מתקיימת העילה בדבר "לא היה יסוד לאשמה", משום שלמדינה לא הייתה תשתית ראייתית בכדי להגיש כתב אישום כנגד המבקש שכן חומר הראיות ואמרות המתלוננות אינם קושרים את המבקש למקרה הנדון בתיק זה. בנוסף טען ב"כ המבקש כי למדינה היו מספר הזדמנויות לחזור בה מכתב האישום, וכן להסכים לשחרורו של המבקש ממעצרו, אך לא בחרה לעשות כן. שנית טען ב"כ המבקש כי בעניינו של המבקש מתקיימת גם העילה השנייה בדבר "נסיבות אחרות", כאשר הנסיבות הן היותו של המבקש עצור שמונה חודשים וחצי מאחורי סורג ובריח בגין תיק זה כאשר שני הנאשמים האחרים שוחררו בתנאים מגבילים. עוד טען להתמשכות ההליכים, כאשר ההקראה נערכה ביום 4.3.10 ומועד ההוכחות הראשון נערך ביום 14.7.10. לטענתו התיק לא נוהל ברמה הנדרשת כאשר אפילו השלמת חקירה לא נעשתה. בנוסף טען ב"כ המבקש לפגיעה קשה במבקש שהיה באותה עת אסיר משוחרר. לאור האמור לעיל, עתר ב"כ המבקש להורות למשיבה לשלם הוצאות הגנתו ופיצויים בגין מעצרו של המבקש.

לטענת ב"כ המשיבה, עו"ד דפנה ינוביץ-דוד ועו"ד אריאל פס, המבחן לפסיקת פיצוי בעילה של "לא היה יסוד להשיב לאשמה" הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום והאם הזיכוי היה צפוי מראש. ב"כ המשיבה ציין כי עם הגשת כתב אישום כנגד המבקש הוגשה גם בקשת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, כאשר הבקשה כללה כראיות את הודעת המתלוננת סיוון אדרי, הודעת לילי אדרי, דוחות מעצר של המשיבים, דוח פעולה של השוטר תומר פרג', דוח פעולה של ארז לוי ואת הודעת המבקש. ביום 4.3.10 בית-המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה. תסקיר שירות המבחן הצביע על ספק בדבר התאמתו של המבקש לשהייה במעצר בית ועל כן הורה בית-המשפט על מעצר עד תום ההליכים. המבקש הגיש ערר לבית-המשפט המחוזי וביום 18.4.10 דחה בית-המשפט המחוזי את הערר וקבע כי קיימת עילת מעצר והמבקש נותר עצור. בתאריך 13.12.10 זוכה המבקש מחמת הספק. לאור האמור, טען ב"כ המשיבה כי אין לומר במקרה זה כי הזיכוי היה צפוי מראש, שכן זיכוי של המבקש התאפשר רק לאחר שמיעת הראיות בעניינו. בעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי", טען ב"כ המשיבה כי הליכי המשפט בעניינו של המבקש נוהלו ברמה הנדרשת ולא הייתה התרשלות מצדה של המדינה בחקירת המבקש או בהעמדתו לדין. עוד טען ב"כ המשיבה באשר לנסיבות זיכויו של המבקש כי המבקש זוכה מחמת הספק, ולאור העובדה כי יש חשש שהמתלוננות בתיק לא אמרו אמת, והעדה סיוון אדרי אף הוכרזה כעדה עוינת, יש בכך כדי לשלול את הפיצוי המבוקש. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש טען ב"כ המשיבה כי אכן המבקש היה עצור תקופה ארוכה, אך במקרה דנן לחובתו עבר פלילי מכביד שבגינו אף נדון למאסרים בפועל, ואילולא עברו, לא הייתה מוגשת בעניינו בקשה למעצר עד תום ההליכים. לאור האמור לעיל, מתנגדת המשיבה לפיצויו של המבקש.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

כפי שעולה מעיון בחוק, קיימים שני מסלולים לעתירה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק. האחד הינו שלא היה יסוד להאשמה והשני הינו נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

לא היה יסוד להאשמה

במקרה דנן, אין בסיס למסקנה כי לא היה יסוד להאשמה. מלכתחילה היו בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אשר על פיהן אף נעצר המבקש עד תום ההליכים בעניינו וערר על ההחלטה נדחה (החלטת כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר בעמ"ת (מח' מרכז) 48567-03-10 בנברון נ' מדינת ישראל (מיום 18.4.10)). זיכויו של המבקש נבע בעיקרו משינוי בעדותן של עדות התביעה המרכזיות, ובפרט עדותה של סיוון. כפי שעולה מהכרעת הדין, סיוון הוכרזה כעדה עוינת, ומסרה במשפט גרסה שונה מהדברים שנרשמו מפיה על-ידי השוטרים (פסקה 32, להכרעת הדין, עמ' 169). כפי שעולה מן הפרוטוקול, ניתן היה להתרשם במהלך עדותה של סיוון כי היא עוינת את המשיבה, וכי העדה עשתה ככל יכולתה כדי להקשות על המשיבה (עמ' 70 לפרו'). מובן הדבר כי בעת הגשת כתב האישום לא היה ביכולתה של המשיבה לצפות את התנהגותה זו של עדת התביעה המרכזית, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי לא היה יסוד להאשמה (ר' רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל (מיום 2.3.11), וכן ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002) (להלן: "הלכת דבש")). מכאן, שהטענה לפיה לא היה יסוד להאשמה נדחית.

נסיבות אחרות המצדיקות זאת

בנוגע לעילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" מן הראוי להפנות לדברי כב' השופט א' א' לוי בע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (מיום 20.9.11) (להלן: "פרשת טורי"):

"במשך השנים פורשה עילה זו באופן מרחיב באשר לנסיבות שיבואו בגדרה. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' זמיר בעניין רייש (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 496 (1997)):