מדינת ישראל נ' בן ציון

החלטה

בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

ביום 7.2.12, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לתיק משטרה פ.ל. מספר 2431/12, כאשר במקביל, הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים מסוכנים, מכח החזקה הקבועה בחוק לגבי המסרב להיבדק.

ביום 26.3.12, טענו הצדדים לבקשה.

ב"כ המבקשת חזר על האמור בבקשה וטען כי מדובר בעבירה חמורה ביותר וכי המשיב סירב להיבדק, אף שנדרש לעשות כן כדין, בטענה כי "מדובר במדינה דמוקרטית".

לדברי ב"כ המבקשת, המשיב נעצר לבדיקה בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל לגביו, נדרש על ידי השוטרים ליתן דגימת שתן, סירב להיבדק ולא שיתף פעולה גם במהלך חקירתו.

ב"כ המבקשת טען כי יש מסוכנות בהמשך נהיגתו של המשיב, בין היתר לאור וותקו הקצר בנהיגה וחומרת העבירות.

ב"כ המשיב, מצידה, טענה כי אין בתיק החקירה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

לשיטתה, לא היה די במידע המודיעיני שנמסר לגבי המשיב, על מנת שתתקיים הדרישה של "יסוד סביר".

לפיכךף טענה ב"כ המשיב, במועד בו נפסל המשיב על ידי קצין המשטרה, לא היה יסוד להניח כי יוגש נגדו כתב אישום ולכן, הליך הפסילה לא היה תקין.

ב"כ המשיב טענה כי בדיקת המאפיינים שנערכה למשיב, שללה את היותו נתון תחת השפעת סמים מסוכנים.

כמו כן, טענה כי לא הוסברה למשיב משמעות סירובו להיבדק, כנדרש בחוק.

ב"כ המשיב טענה כי המשיב הנו עובד עירייה, אדם נורמטיבי עם עבר תעבורתי תקין, הזקוק לרישיונו.

לאור כל האמור, ביקשה ב"כ המשיב להחזיר למשיב את רישונו לאלתר.

ב"כ המשיב הגישה 3 פסקי דין, לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה