מדינת ישראל נ' בן ציון

פסק דין

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה ביום 26.1.11, הזמנה לדין וכתב אישום בגין אי ציות להוראת שוטר במדים (ללהן – הדו"ח), עבירה על תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו, וביום 3.10.11, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים:

עדת תביעה מס' 1 –רס"מ אורנה בר זיו, שערכה את הדו"ח שסומן ת/1 וכן דו"ח פעולה שסומן ת/2.

עדת תביעה מס' 2 – רס"ר בתיה דדון, שערכה מזכר שסומן ת/3.

עד תביעה מס' 3 – רס"מ חגי קרואל (שזומן לבקשת ב"כ הנאשם).

על פי גרסת המאשימה, כעולה מהראיות שהוגשו מטעמה והעדויות שנשמעו בבית המשפט, הרי שביום 26.1.11, בסמוך לשעה 11:03, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, ברחוב דיזינגוף, מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעו בסמוך לבית מספר 225, עצר את רכבו על מעבר חצייה המסומן במקום.

ע"ת 1 הזדמנה למקום ומשהבחינה בעבירה, הורתה לנאשם להזיז את רכבו ממעבר החצייה, אך הנאשם סירב לעשות כן.

ע"ת 1 פנתה אליו מספר פעמים בבקשה ובדרישה כי יזיז את הרכב, אך הנאשם עמד בסירובו ובמקביל, התפתח דין ודברים חמור בינו ובין נוסעת שהייתה עמו ברכב לבין ע"ת 1.

ע"ת 1 הזהירה את הנאשם כי יירשם כנגדו דו"ח גם בגין עבירה של אי ציות להוראת שוטר במדים, אך הוא לא התרצה והעדה החלה ברישום הדו"חות.

במהלך רישום הדו"חות, הגיעה למקום ע"ת 2, אשר הורתה אף היא לנאשם להזיז את רכבו ממעבר החצייה, אך לשווא.

למקום זומן ע"ת 3, שהנו סייר- בוחן, על מנת לבחון חשד כי צמיגי הרכב שחוקים ומחייבים הורדת הרכב מהכביש, אך ע"ת 3 לא מצא סיבה להוריד את הרכב מהכביש, אלא קבע כי מדובר בבעיה פעוטה, באחד הצמיגים.

מטעם ההגנה, העידו הנאשם ונוסעת שהייתה עמו ברכב, הגב' עדי אשכנזי:

לגרסת ההגנה, הנאשם אכן עצר על מעבר החצייה שבנדון, אך עשה כן רק על מנת להוריד את הנוסעת, שהייתה אותה עת בהריון מתקדם, בסמוך לביתה וזאת בהעדר כל מקום עצירה אחר בסמוך למקום. ע"ת 1, אשר הבחינה ברכב מיד עם עצירתו, הורתה לנאשם, ממרחק ובגסות, לעזוב את המקום והוא השיב כי הוא מוריד נוסעת ועוזב, אך העדה ראתה בכך סירוב לציית להוראתה, עצרה בסמוך לרכב והורתה לו להציג לה את רישיונותיו. הנאשם השיב כי הוא עוזב את המקום, אך העדה הורתה לו להישאר במקום ולתת לה את הרישיונות. בשלב זה, יצאו הנאשם והנוסעת מהרכב ואז פנתה ע"ת 1 בגסות אל הנוסעת והורתה לה "לעוף מכאן". מכאן התפתח דין ודברים בין הצדדים, במהלכו נרשמו הדו"חות והגיעו השוטרים הנוספים, כפי שצויין לעיל.

מטעם ההגנה, הוגש עותק מהודעת תשלום הקנס שנרשמה לנאשם באותו מועד ואותה שילם הנאשם, אשר סומנה נ/1.

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

אקדים ואומר כי משמיעת העדויות, עולה תמונה שאינה מחמיאה, בלשון המעטה, לכל הצדדים המעורבים. טוב היו עושים הנאשם והנוסעת לצידו, אם היו נמנעים מלנקוט לשון בוטה וגסה כלפי עובדת ציבור בתפקיד.

עם זאת, לא הוכח בפני, מעבר לכל ספק סביר, כי הוראת ע"ת 1 לנאשם להזיז את הרכב, ניתנה טרם שמסר לה את רישיונותיו וכי אכן היה קיים בפועל מקום עצירה או חניה סמוך, אליו יכול היה הנאשם להזיז את רכבו, בשים לב לכך שרישיונותיו מצויים בידיה של השוטרת.