מדינת ישראל נ' בן ישי

הכרעת דין

מבוא

נסיבות התאונה

ביום 20/12/11 בסמוך לשעה 10:30 נהגה הנאשמת ברח' הנרייטה סולד בירושלים ופנתה שמאלה לרח' פנמה, בעת פנייתה שמאלה פגעה בהולכת רגל בת 61 שחצתה את הכביש.

הנאשמת הועמדה לדין בעבירות הבאות: נהיגה לא זהירה – עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה תשכ"א -1961, אי האטה ליד מעבר חציה – עבירה על תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה בבטחה – עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה ונהיגה בדרך הגורמת נזק- עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

גדר המחלוקת העובדתית

המאשימה טוענת כי הולכת הרגל חצתה במעבר החציה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשמת ונפגעה בסמוך למרכז מעבר החצייה השני (שני חלקי מעבר החצייה מופרדים באי תנועה בנוי, כמתואר בתמונות שהוגשו), ואילו הנאשמת טוענת כי הולכת הרגל חצתה הכביש שלא במעבר חציה, מספר מטרים אחריו ואף זאת עשתה מימין לשמאל ולא משמאל לימין ובאופן מפתיע. יובהר כבר עתה כי טענות הנאשמת הם בגדר השערה סבירה מבחינתה, הנתמכת בחוות דעת בוחן מטעמה, ומבלי שהבחינה כלל בהולכת הרגל, אלא לאחר פגיעתה.

לאחר הגשת חוות דעת וחקירה ארוכה וממושכת של בוחני התנועה (דוד בן זקן ומשה כהן מטעם המאשימה ואורי ביטון מטעם הנאשמת), כשהצדדים יורדים לפרטי החישובים שערכו, לא הייתה מחלוקת בענין אחד: אם הולכת הרגל חצתה משמאל לימין – הנאשמת אחראית לקרות התאונה, באשר הייתה אמורה להבחין בה ולבלום במועד, ואם חציית הולכת הרגל הייתה מימין לשמאל, כי אז על פי תנאי הזירה ומהירות הנסיעה, התאונה הייתה בלתי נמנעת ויש לזכות את הנאשמת. (ראה תשובת הבוחן אורי ביטון בפרוטוקול עמ' 14 ש' 1-12 ותשובת הבוחן רפ"ק משה כהן בפרוטוקול עמ' 21 ש' 22-23).

משכך הם פני הדברים, אין מקום להיכנס לפולמוס בין הבוחנים האם כל אחד מהם חישב כיאות את מרחקי העצירה והבלימה, אלא יש לבחון את הראיות כפי שהוצגו בפני בשאלה האחת ויחידה – מה היה כיוון חצייתה של הולכת הרגל.

לטעמי, כל עוד ייקבע כי הולכת הרגל חצתה משמאל לימין, אין חשיבות להכריע בשאלה האם הולכת הרגל חצתה במעבר החצייה או מספר מטרים לאחריו, כטענת הנאשמת, משום שככל שהולכת הרגל מתרחקת ממעבר החצייה הסמוך לקו הצומת, גדל המרחק ושדה הראיה שיש לנאשמת ומכאן גדלה גם יכולת הבלימה והעצירה שלה כדי שהתאונה תימנע. אני נוטה להסכים עם רפ"ק משה כהן ועם הולכת הרגל, ולקבוע כי הנאשמת חצתה בתוך מעבר חצייה, או בקצהו הקרוב לקו הצומת, אך לא 9 מטרים אחרי מעבר החציה, משום שהדבר היה מביא להארכת מסלול הליכתה של הולכת הרגל ולא לקיצורו, וכידוע, הולכי רגל שחוצים שלא במעבר חצייה עושים זאת כדי לקצר את דרכם ולא כדי להכעיס על חשבון הארכת מסלול הליכתם, במיוחדת כאשר הם בדרך לעבודה. הוסף לכך את גילה של הולכת הרגל (61) ודבריה ("בצומת הזו לא לחצות במעבר חציה זו התאבדות" פרוטוקול עמ' 2 ש' 1) ומנגד את אי הבחנתה של הנהגת בהולכת הרגל ותגיע למסקנה כי לא הוטל ספק סביר כי הולכת הרגל חצתה בתחום מעבר החצייה.

באיזה כיוון חצתה הולכת הרגל ביחס לכיוון נסיעת הנאשמת?

עדות הולכת הרגל

הולכת הרגל (עת/1, הגב' סימה אליאב) בת 61 עובדת בחב' דלתא כמסדרת סחורה בחנות המצויה בבי"ח הדסה עין כרם, מסרה הודעה במשטרה (נ/3) והעידה בפני, את הדברים הבאים: פעם בשבוע במשך 11 שנים היא עושה את המסלול שעשתה ביום התאונה, דהיינו מחנה רכבה "ברחבת חנייה שבכביש הראשי של הדסה עין כרם ליד צומת אורה..."(נ/3), הולכת בצד המדרכה לכיוון צומת אורה בצד שמאל של הכביש עד שהיא מגיעה לצומת שבה פונים לעיר גנים, חוצה את הכביש במעבר החצייה לכיוון צומת אורה, בדרכה לאוטובוס שמוביל אותה להדסה עין כרם מרחק של שתי תחנות. הולכת רגל תיארה כיצד חצתה את מעבר החצייה הראשון, הסתכלה ימינה, הכביש היה פנוי, המשיכה לחצות בתוך מעבר החצייה ובאמצע הכביש, לקראת סיום החצייה הגיע רכב מצד ימין שלה ופגע בה. כתוצאה מהמכה שקיבלה מהרכב נפלה וראשה נחבל משפת המדרכה אליה רצתה להגיע. לשאלת החוקר במשטרה השיבה: "לא יודעת אם הרכב שפגע בי פנה ימינה או שמאלה בצומת אבל הוא בא מצד ימין שלי..." משמע – הולכת הרגל חצתה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשמת ולא ההיפך, שכן אם היתה חוצה מימין לשמאל, רכב הנאשמת אמור להגיח מצד שמאל של הולכת הרגל.

הסנגור ניסה להטיל ספק באמינות עדותה של הולכת הרגל, כאילו משתמע מדבריה שרכב הנאשמת הגיע מהכיוון ההפוך, או שהולכת הרגל החנתה רכבה במקום אחר מזה שתיארה, כך שהיא חצתה מימין לשמאל. הן הולכת הרגל והן רפ"ק משה כהן שמכיר היטב את המקום, שללו מכל וכל את האפשרות כי הולכת הרגל חצתה מימין לשמאל משום שכיוון חציה זה אינו מתאים ליעד אליו ביקשה להגיע – הוא בי"ח הדסה עין כרם (ראה עדות רפ"ק משה כהן בעמ' 20 ש' 3-10 כשהוא מצביע ומסמן נקודות נוספות על השרטוט שערך דוד בן זקן – ת/2). עוד ניסה הסנגור לשער כי יתכן והולכת הרגל שכחה משהו ברכבה ולכן חזרה למקום החניה, אולם הולכת הרגל הכחישה אפשרות זו.

מניסיוני, ניתן לסמוך ולקבוע כממצא עובדתי את כיוון החצייה של הולך רגל, על סמך עדותו של הולך הרגל, וזאת בהעדר עדות סותרת, במיוחד נכון הדבר אם הוא עושה זאת באופן קבוע ומכיר את מסלול הליכתו. כיוון החציה, בניגוד למשל לשאלה אם המעבר היה בתוך מעבר חציה או בכביש, הוא פרט ניטראלי שעדים גם אם הם מונעים מאינטרסים, אינם משקרים לגביו ואינם מתבלבלים. אין להם את המיומנות המקצועית להעריך אם יכבשו עדותם וישנו כיוון החצייה יצליחו לחזק את אשמת הפוגע בהם.

ראה לדוגמא מקרה דומה בו הולך רגל קשיש הלך במסלול קבוע מביתו לבית הכנסת ולכן לא התקבלה טענת הנהג שלא הבחין בו בטרם הפגיעה, כי הולך הרגל חצה בכיוון הפוך מזה שטען לו הולך הרגל (תת"ע (ים) 3869-10-11 מדינת ישראל נ' דה מדינא מיום 14/10/12).

לענין מגבת ספוגה בדם שנמצאה בזירה על ידי אחיה של הנאשמת. ע"ה 2 הגיע למקום במקרה והבחין ברכב של אחותו. אחיה של הנאשמת הגיע למקום לאחר שהולכת הרגל פונתה באמבולנס (ראה עדות הנאשמת פרוטוקול עמ' 10 ש' ש' 10), ועל כן אין במקום הימצאות המגבת דבר וחצי דבר שיכול ללמד על מקום האימפקט של הולכת הרגל עם רכב הנאשמת, אף אחד לא ידע להעיד, גם לא הולכת הרגל בעצמה, אם הוזזה ממקום נפילתה, אם בכלל שמו המגבת לראשה והאם המגבת נשארה בדיוק במקום בו הונח ראשה או נזרקה על ידי מאן דהוא, בעת שהרים את הנפגעת.

התרשמתי מאוד מעדותו הבהירה והקוהרנטית של רפ"ק משה כהן, בניגוד גמור לזו של הבוחן אורי ביטון, שהלך סחור סחור בעדותו והרחיק לכת כשטען כי הולכת הרגל כלל לא נפגעה מהרכב, שעה שאפילו הנאשמת לא טענה זאת, והרי שמעה חבטה ברכבה ולכן נעצרה. לדבר אחד אני מסכימה עם הבוחן אורי ביטון, שלא סביר שהנאשמת התעופפה באוויר והוטלה למרחק של כמה מטרים – אולם דבר זה רק מחזק את המסקנה כי התאונה ארעה בתוך מעבר החצייה ולמקום מציאת המגבת (9מ' רחוק משם) אין כל קשר למקום האימפקט או למקום הטלת הולכת הרגל.

בכל מקרה, משקבעתי כי הנאשמת חצתה משמאל לימין, בין אם היה זה בתוך מעבר החצייה ובין לאחריו, כהשערת הנאשמת, לנהגת היה שדה ראיה ולו הייתה שמה לב לנעשה בכביש אליו היא פונה ולא רק לנסיעה בנתיב הנגדי, הייתה יכולה להימנע מפגיעה בהולכת הרגל.

הכרעה