מדינת ישראל נ' בן חיים

החלטה

לפניי בקשה לחישוב תקופת פסילת רשיון נהיגה.

ביום 9.5.2005 נידון המבקש בבית המשפט המחוזי בחיפה ל-48 חודשי מאסר בפועל ולפסילת רשיון הנהיגה שלו למשך 6 שנים.

בבקשתו טען כי מרגע שנעצר, נלקח ממנו רשיון הנהיגה שלו יחד עם מסמכים אישיים נוספים וזה טרם הוחזר לו עד היום. הואיל ומסר את רשיונו למשטרת ישראל במועד מעצרו, סבור המבקש כי הוא נכנס בגדר מי שהפקיד את רישיונו. לדבריו, משהתייצב במשרד הרישוי על מנת לבחון מה עליו לעשות כדי לחדש את רשיון הנהיגה, נדהם לגלות שרישיונו טרם הופקד בבית המשפט. לפיכך, עותר המבקש בבקשתו המונחת בפניי, לתיקון תקופת הפסילה, כך שזו תיחשב ממועד שחרורו ממאסר, היינו, מיום 12.10.2008.

המשיבה טענה מנגד, כי היה על המבקש לפעול על פי תקנות 557(א) + (ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קרי, להפקיד את רישיונו עם שחרורו ממאסר או לחילופין למסור תצהיר בדבר אובדנו. עוד נטען, כי מאחר והמבקש הגיש תצהיר כאמור רק ביום 6.3.13, אזי יש למנות את תקופת הפסילה רק ממועד זה. לסיום נטען כי בדיקת המסוף המשטרתי העלתה שהמבקש נהג בפועל לאחר שחרורו ממאסר ואף נרשמו לחובתו שתי עבירות תנועה בתקופה זו. משכך, סבורה המשיבה כי יש למנות את תקופת הפסילה החל מיום הגשת התצהיר - 6.3.2013. 

דין הבקשה להדחות.

כעולה מההוראות תקנה 556(א) לתקנות התעבורה, היה על המבקש להפקיד רישיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, קרי בית המשפט המחוזי בחיפה לאחר שחרורו ממאסר, וככל שרשיונו אבד לו, היה עליו להגיש על כך תצהיר.

מניין תקופת הפסילה מעוגן בין היתר בהוראות שלהלן:

סעיף 142(ג) לפקודת התעבורה קובע כי:

"בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין –

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות התעבורה
(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור"

תקנה 557(ב) קובעת כך:

"הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה". [ההדגשות לא במקור - א.ט]

בית המשפט עמד לא אחת על הרציונל שבבסיס חובת הפקדת רישיון הנהיגה. כך למשל נקבע בבש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל פ"ד נז(3) 467, מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה:

"תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רישיון בבית-המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. ראשית, חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רישיון תקף הן לגבי רישיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רישיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת פסילה. לגבי רישיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רישיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא. רציונל זה, העומד ברקע הסדר ההפקדה, אינו חל מקום שהרישיון אבד, ולכך נמצא הסדר חלופי המשרת את המטרה הראשונה של ההפקדה בדמות הצהרה על האובדן..." [ההדגשות לא במקור – א.ט.]

בעניינינו, כאמור טען המבקש כי רישיונו נלקח ממנו על-ידי משטרת ישראל בעת שנעצר. בבקשתו טען כי מאז נלקח, הוא לא הושב לידיו על-ידי המשטרה. לעומת זאת בתצהיר שהגיש המבקש, טענה זו לא נטענה בצורה מפורשת, וכל שנאמר מפיו כי "אין ברשותי רשיון נהיגה" (סעיף 2 לתצהיר).

כך או כך, ככל שרישיונו של המבקש נלקח ממנו ביום מעצרו, יש להניח שהוא הושב לידו עם יתר מסמכיו ביום שחרורו ממאסר. גם אם אקבל טענתו, התמוהה יש לומר, שרשיון הנהיגה לא הושב לידו בעת שחרורו, הרי שהיה עליו לנהוג כאמור בתקנה 557 הנ"ל ולהגיש תצהיר בענין, מיד לאחר שחרורו.

העובדה שנרשמו לחובת המבקש שתי עבירות תנועה לאחר שחרורו (עבירות טכניות ביום 21.11.2009 ועבירת אי ציות לרמזור ביום 14.8.2010), מלמדת על כך שמדובר במי שנהג בפועל לאחר שחרורו ממאסר ומחזקת את מסקנתי לגבי מועד חישוב תקופת הפסילה.

על יסוד מקבץ האמור אני מורה על דחיית הבקשה.