מדינת ישראל נ' בן חיון(אסיר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, ב.פ. 2442-09-11, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 12/9/11, בו אמר המשיב לשוטר דודו קרני (להלן: "דודו"), לכאורה, "אני אתן משכורת שלמה לעורך דין שיזיין אותך עד הסוף, אתה תצטער שלבשת את המדים האלה, אתה תלך לבאר שבע, אתה לא תהיה חי, אני אפנה למח"ש".

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 24428-09-11 .

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

מהוראות סעיף 21 הנ"ל אנו למדים כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לביהמ"ש, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

ב.שישנה עילת מעצר.

3.הבה נבדוק, להלן, אם במקרה זה ישנן ראיות לכאורה וישנה עילת מעצר.

א.אשר לקיומן של ראיות לכאורה - הסניגור הסכים שקיימות ראיות לכאורה אולם טען לחולשה בראיות. לאחר שעיינתי בחומר החקירה אין לי אלא להסכים עמו. הראייה היחידה הקושרת את החשוד למיוחס לו הינה הגרסה אותה רשם דודו בדו"ח הפעולה אותו כתב ב 12/9/11, שעה 03.00.

אמנם ניתן הסבר מדוע השוטר הנוסף שהיה מעורב באירוע, הלאל בדר (להלן: "הלאל"), לא שמע את המשיב אומר את הדברים המיוחסים לו - היינו שהלאל היה עסוק עם חשוד אחר, במרחק מהמקום בו היו המשיב ודודו – אולם מעיון במזכר אותו כתב הלאל ביום 12/9 (שוב הנני נאלץ לציין שמן הראוי ששוטרים ירשמו על מזכרים או זכד"ים גם שעה ולא רק תאריך), עולה כי דודו אמר לו, לטענתו של הלאל, שהמשיב אמר לו "...אני אפנה למח"ש, אני אשים עורך דין פייטר. נראה אותך בא לבאר שבע". אין זכר לאמירה "אתה לא תהיה חי", שזו, לטעמי, האמירה היחידה שיש בה משום איום, אם בכלל, כפי שיובהר בהמשך, מה שמטיל ספק אם מלים אלה אכן נאמרו.

יש באמור לעיל כדי להביא לקביעה שישנה חולשה בעוצמת הראיות.

ב.אשר לקיומה של עילת מעצר – עקרונית, כשמדובר באיום על שוטר ע"י אדם שבעברו הרשעות קודמות בעבירות אלימות פיזית ומילולית, לרבות כלפי שוטרים, כפי שזה, לכאורה , במקרה שבפניי, מתקיימת עילת המסוכנות.

מעיון בדברים המיוחסים למשיב עולה כי רק באמירה "אתה לא תהיה חי" יש, לכאורה, משום עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. איום בפנייה לעורך דין ו/או למח"ש אפילו תוך אמירה שעוה"ד "יזיין" את דודו עד הסוף ו/או שדודו יצטער כי לבש את המדים, כל זאת בתגובה לכך שדודו עצר את המשיב, לדעת המשיב ללא כל הצדקה, איננו מהווה עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

כאמור, לגבי אמירת המלים "אתה לא תהיה חי", יש יותר מסימן שאלה.

4.בהתאם להוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, אין להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, גם כשישנן ראיות לכאורה וישנה עילת מעצר אם "...ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה".

סעיף זה מטיל חובה על ביהמ"ש לבדוק את קיומה של חלופת מעצר מתאימה. סבורני שבנסיבות המקרה שבפניי ניתן להבטיח את מטרת המעצר ע"י שחרורו של המשיב למעצר בית בפיקוח הולם.

הסניגור הציע לשחרר את המשיב למעצר בית חלקי, או, לחילופין, מלא, אולם לא טרח לציין מי יפקח על המשיב כשיהיה משוחרר. לכן אתן החלטתי הסופית רק לאחר שהסניגור יפרט מי המפקחים המוצעים ולאחר שתינתן לב"כ המבקשת האפשרות לחקור אותם.

ניתנה והודעה היום ט"ז אלול תשע"א, 15/09/2011 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

החלטה