מדינת ישראל נ' בלעיש

גזר דין

1.הנאשם שבפניי הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות לפי סעיפים 192, 379, 380 ו- 382 א' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

מדובר באירוע מיום 13/11/11, במהלכו הגיע הנאשם לעיריית כרמיאל (להלן: "העירייה") וכאשר מר נתן פופובה (להלן: "נתן"), ששימש אותה עת כמאבטח בעירייה מטעם חברת "בטחון לאומי", ביקש לבדוק את הנאשם בטרם כניסתו לעירייה, דחף אותו הנאשם באומרו "זוז לפני שאני מזיין אותך" ובהמשך, כשהגיע למקום מר טימור גולומב (להלן: "טימור"), ששימש אותה עת כפקח בעירייה העוסק בשיטור עירוני, וביקש לשוחח עם הנאשם, הלם בו הנאשם בפניו, באוזנו ובכף ידו, באמצעות אגרופיו וכתוצאה מכך נגרמו לטימור שריטות בפנים מתחת לעינו הימנית, שטף דם ופצע מאחורי אוזנו ונפיחות והגבלת תנועה בבוהן כף ידו הימנית. באותו מעמד ניסה הנאשם לתקוף את מר איגור קוטלניקב (להלן: "איגור"), ששימש אף הוא באותה עת כפקח בעירייה העוסק בשיטור עירוני, ואיים על טימור ועל איגור באומרו כי הוא עוד יתפוס אותם בסמטה חשוכה ויסגור איתם חשבון וכי הם רוסים מסריחים.

2.משהנאשם הורשע, יש לגזור את דינו.

לאור הוראות סעיף 40 ג' (א) לחוק העונשין, הכלול בסימן א' 1 לפרק ו' לחוק העונשין, שהוסף לחוק העונשין בתיקון מס' 113, שומה על בימ"ש הגוזר את דינו של נאשם שעניינו נדון בפניו, לקבוע תחילה את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שבביצועה הורשע הנאשם (להלן: "המתחם"), בשים לב לעקרון המנחה (היינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם) ובהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך החברתי, במדיניות הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ככל שביהמ"ש סבור שנסיבות אלה משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם, שאת דינו גוזר בית המשפט.

במסגרת הטיעונים לעונש טען ב"כ המאשימה כי בנסיבות מקרה זה נע המתחם בין 10 ל- 18 חודשי מאסר בפועל + מאסר על תנאי + קנס. זאת מהטעמים אותם פירט.

הסניגורית, לעומתו, טענה כי המתחם נע בין אי הרשעה לבין הטלת מאסר על תנאי בלבד. זאת מהטעמים אותם פירטה.

אין חולקין באשר לחומרת העבירות בהן הורשע הנאשם. התופעה של נקיטת אלימות פיזית ו/או מילולית כלפי עובדי ציבור, שעה שהם ממלאים את תפקידם כחוק, הפכה לנפוצה במקומותינו. חברה חפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה בשליחיה, עת הם ממלאים את תפקידם. חובה על בתי המשפט להגן על עובדי הציבור מפגיעתם הרעה של אנשים הנזקקים לשירותיהם, ע"י הטלת עונשים מרתיעים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מר ס. ג'ובראן, ברע"פ 5579/10, דוד קריה נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו), לפיהם:

"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלה מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים... הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק 'וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד... מתוקפים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו (ע"פ 500/87...). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור , שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור (רע"פ 2660/05...). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07...)' ".

ראוי לציין כי במקרה שבפניי מדובר באירוע מתמשך, שהתחיל מזה שהנאשם סירב, שלא בצדק, לאפשר לנתן לבצע עליו בדיקה בטחונית בכניסה למבנה העיריה, נכנס לתוך המבנה באלימות (דחיפתו של נתן) ובהמשך התעמת פיזית עם טימור, שבסך הכל הגיע למקום בעקבות הודעתו של נתן למוקד העירוני על כך שהנאשם נכנס מבלי שאפשר לנתן לבצע עליו את הבדיקה הביטחונית.

בשים לב לצורך להגן על עובדי הציבור, מפני אלימותם של אלה הנזקקים לשירותיהם, לנסיבות ביצוע העבירות, לפגיעה שנגרמה לטימור ולמדיניות הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות, אני קובע כי המתחם נע בין 3 ל- 15 חודשי מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח + מאסר על תנאי + קנס.

3.בהתאם להוראות סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, יש לגזור על הנאשם הספציפי שאת דינו גוזר בית המשפט, עונש המצוי במתחם אותו קבע ביהמ"ש - עם אפשרות לחרוג ממנו לקולא, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 40 ד' (א) לחוק העונשין, או לחומרה, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 40 ה' לחוק העונשין - בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (לרבות הפגיעה של העונש בנאשם, גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, נטילת אחריות ע"י הנאשם, מאמציו לתקן את תוצאות העבירה, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה בדרך כלל, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו ועוד).

ב"כ המאשימה עתר להטיל על הנאשם מאסר בפועל ברף העליון של המתחם לו טען (היינו 18 חודש), מאסר על תנאי וקנס. כן עתר לחייב את הנאשם לשלם פיצוי לטימור, שכאמור נחבל באירוע. זאת לאור חומרת העבירות ועברו של הנאשם.

הסניגורית, לעומתו, ביקשה שלא להטיל על הנאשם מאסר בפועל ולהסתפק בעונש הצופה פני עתיד. זאת לאור נסיבותיו האישיות (נשוי + 3 ילדים, מפרנס יחיד, והיותו נכה צה"ל בעקבות פציעה במארב בלבנון), עברו הלא מכביד (לחובתו בסך הכל 2 הרשעות. האחרונה שבהן מ- 11/11/98, בגין עבירה שנעברה ב- 14/9/96) והעובדה שמאז תחילת ההליך הפלילי הוא נתון במעצר בית חלקי (בלילה) ולא עבר כל עבירה נוספת. כן ביקשה הסניגורית שלא להטיל קנס, זאת לאור מצבו הכלכלי הקשה.

לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי לחומרת העבירות, נסיבות ביצוען והפגיעה שנגרמה לטימור, כעולה מהכרעת הדין, ולצורך להרתיע את הרבים מביצוע עבירות אלימות כלפי עובדי ציבור, מצד אחד, ומצד שני לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לעברו הלא מכביד (כאמור חלפו למעלה מ- 14 שנה מאז הרשעתו האחרונה, בגין עבירה שנעברה לפני למעלה מ- 16 שנה), לגילו (בן כ- 39 שנים) ולפגיעה שתיגרם למשפחת הנאשם, שהוא מפרנסה היחיד, כתוצאה משליחתו לכלא, הנני מטיל על הנאשם עונש כדלקמן:

מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים, לריצוי מאחורי סורג ובריח.

מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מהיום עבירה לפי סעיף 382 א' לחוק העונשין ויורשע עליה.

מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מהיום עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, כלפי עובדי ציבור ו/או עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין ויורשע עליה.

קנס בסך 2,500 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

אני מחייב את הנאשם לשלם לטימור (ע.ת. מס' 1 ברשימת עדי התביעה) פיצוי בסך 2,000 ₪. התשלום ייעשה בדרך של הפקדת הסכום בקופת ביהמ"ש תוך 60 יום מהיום.