מדינת ישראל נ' בלבול

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 22.05.13, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה, בשלוש עבירות: העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק"); העסקת עובד זר ללא היתר עבודה לפי סעיף 1 יג' לחוק עובדים זרים, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(2) לחוק והעסקת עובד זר מבלי שהסדיר לעובד ביטוח רפואי, בניגוד להוראות סעיף 2 (ב)(3) לחוק.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש. ב"כ המאשימה הטעים, כי הנאשמת הורשעה בהעסקת עובדת זרה בעבודות משק בית וניקיון במשך תקופה של חודש ימים, וכי העובדת הנ"ל ששהתה בישראל תקופה ארוכה ללא רישיון, והיא אף הורחקה מהארץ אך חזרה אליה. עוד טען ב"כ המאשימה, כי הנאשמת חדלה בכך שלא בדקה את המסמכים של העובדת שהעסיקה, ובכלל זה רישיון העבודה שלה וטיבו.

לטענת המאשימה, הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות הנ"ל הוא, בין היתר, הערך של שמירת זכויותיו של העובד הזר.

לאור האמור לעיל, דרשה המאשימה להשית על הנאשמת את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק (קנס בסך 58,400 ₪) לגבי כל אחת משלוש העבירות ותמכה דרישתה בפסיקת בתי הדין בע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' נסים נפתלי, הע"ז 236/07 (כב' השופט אברהמי) וכן על התיקון לחוק, שהכפיל את הקנסות. עוד דרשה המאשימה כי יוטל עונש צופה פני עתיד באופן שהנאשמת תחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד.

מאידך, טענה הנאשמת, כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות חמורות וכי המדובר באשה נורמטיבית ללא עבר פלילי, אם לארבעה ילדים, ששניים מהם משרתים בצה"ל.

עוד הטעימה הנאשמת, כי העסיקה עובדת זרה במשך שנים, כחוק, וכשזו יצאה לחופשת לידה, הפנתה אל הנאשמת עובדת אחרת, כמחליפתה הזמנית (להלן – "העובדת המחליפה"), אלא שלימים הסתבר כי לאותה עובדת מחליפה, שהנה פליטה מחוף השנהב, אין היתר העסקה או שהייה בארץ.

עוד נטען, כי הנאשמת ביקשה לראות את המסמכים של אותה עובדת, אך זו דחתה אותה בלך ושוב, וסופו של דבר שנתפסה על ידי יחידת עו"ז.

הנאשמת הדגישה, כי מדובר בתקופת העסקה קצרה מאוד, שלא ארכה אלא חודש ימים, במהלכו עבדה העובדת המחליפה אצל הנאשמת ארבע פעמים, בעבודת ניקיון בלבד וכי מאז המקרה, הנאשמת אינה מעסיקה עוד כל עובדת בביתה ועל כן, בנסיבות המקרה, ראוי להטיל את הקנס המינימלי (ולפרוש אותו לתשלומים), ולחילופין, להעביר את התיק להליך המנהלי.

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

במקרה דנן, נלוות אליה שתי עבירות נוספות: הראשונה - העסקת עובד זר ללא הסדרת ביטוח רפואי; והשנייה – העסקת עובד שכלל אינו רשאי לעבוד בישראל.

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.

במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 116,800 ₪.

על רקע האמור אבהיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להישפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המינהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו (ראה סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985), ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.