מדינת ישראל נ' בכרי

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד גב' שגית בירמן חדש ועו"ד גב' אינאס סמוכה

הנאשם – נוכח

הסנגורית – עו"ד גב' לירון

גזר דין

1.         בישיבת יום 9/6/10 הורשע הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לאחר שהודה  כי בתאריך 7/3/09, בסמוך לשעה 23.55, החזיק ברכב  בו נסע שני  סכינים – האחד, שאורך להבו 8 ס"מ, מתחת למושב שליד הנהג והשני, שאורך להבו 11 ס"מ, בדלת של הנהג, מבלי שהוכיח כי החזיק בהם למטרה כשרה.

           ראוי לציין, שהודאת הנאשם ניתנה במסגרת  הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, שכלל גם את תיקון כתב האישום (מחיקת המילה "וגרזן" בסעיף 1 לעובדות כתב האישום) והסכמה  להפנות את הנאשם לקבלת תסקיר לא מחייב, בטרם הטיעונים לעונש.

            עוד ראוי לציין שקודם להגעה להסדר הדיוני התקיימה הקראה  בה הודה הנאשם בהחזקת שני הסכינים אולם טען כי החזיק בהם למטרה כשרה.

2.         לאחר שהורשע ובהתאם להסדר הדיוני, הופנה הנאשם לשירות המבחן  לצורך קבלת תסקיר בעניינו, בטרם הטיעונים לעונש.

            בעקבות הפנייתו  של הנאשם לשירות המבחן ניתנו 2 תסקירים בעניינו. בתסקיר הראשון, מיום 23/8/10, מפרטת קצינת המבחן  את נסיבותיו האישיות של הנאשם ואת הרקע להחזקת הסכינים על ידו (חשש לחייו בעקבות מתח שנוצר  בין משפחתו לבין משפחת הרוצח של אחיו, שנרצח ב- 13/4/08 ע"י מר עפיף עומר). מאחר ובתסקיר הראשון לא היתה המלצה טיפולית וגם לא  המלצה עונשית, מהטעמים שפורטו בתסקיר,  הופנה הנאשם, לבקשת הסניגור,  לקבלת תסקיר משלים. גם בתסקיר המשלים, מיום 9/12/10, אין המלצה טיפולית  ו/או עונשית, תוך שקצינת המבחן  מביעה את התרשמותה כי "הסיכון להישנות התנהגות מסוג זה גובר על הסיכוי לערוך שינוי, במיוחד לנוכח  העובדה שגם ענישה שהוטלה עליו בעבר לא חוללה את השינוי המיוחל בהתנהגותו".

3.         בישיבת יום 21/12/10 טענו הצדדים לעונש.

            ב"כ המאשימה עתרה להטיל על הנאשם מאסר בפועל,  מאסר על תנאי ארוך ומרתיע וקנס. זאת לאור חומרת העבירה, מדיניות הענישה  הנהוגה בעבירה  זו ועברו של  הנאשם, הכולל 3 הרשעות, כולן בעבירות של אלימות, שנעברו כולן עוד בטרם  הירצחו של אחיו.

            הסניגור, לעומתה,  ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם ולא להטיל עליו  מאסר בפועל. זאת לאור הודאתו, היותו נשוי + 4 ועוד ילד בדרך, הנסיבות המיוחדות של מקרה זה,  היינו האירוע הטראומטי של רצח אחיו וחששו של הנאשם שירצחו גם אותו, כפי שרצחו  את אחיו, והעובדה שנערכה סולחה  בין הצדדים.  לחילופין ביקש הסניגור  כי אם יוטל על הנאשם מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות.

4.         את דעתי באשר למדיניות הענישה  הראויה כלפי מי שנתפס  מחזיק סכין ברשות הרבים ואין בידו להוכיח שהוא החזיק בו למטרה כשרה,  הבעתי בעבר יותר מפעם אחת. אין זה סוד שאני סבור כי לצורך מיגור תופעת הסכינאות שפשתה במקומותינו, יש, בדרך כלל, להטיל על מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, אפילו עברו צח כשלג ואפילו אם לא היתה לו, מלכתחילה, כל כוונה לעשות  שימוש לא חוקי בסכין, עונש שיכלול גם מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות, זאת כדי להעביר מסר כי מי שייתפס  מחוץ לביתו ו/או לחצריו כשברשותו סכין, צפוי להישלח  אל מאחורי סורג ובריח. אם מסר כזה ייקלט יקטן, כך אני מקווה, מספרם של נושאי  הסכין המסתובבים ברשות הרבים  ויקטן הסיכון של עשיית שימוש בסכין בשל חיכוך אקראי - כפי שזה קורה לא אחת - וכפועל יוצא מזה יפחת מספר מעשי הדקירה ומספר הנפצעים והנהרגים ממעשי הדקירה.

עד כמה גדולה הסכנה הטמונה בכך שאנשים, לרבות אנשים נורמטיביים, מסתובבים ברשות הרבים כאשר הם נושאים עימם סכין - ובהקשר זה ראוי לאזכר  את דברי כב' השופטת הגב' ד. ברלינר - בע.פ. (עליון) 6508/05, פלוני  נ. מדינת מדינת ישראל, כי "המרחק  בין סכין המצוי בכיס - לבין שליפתו הוא קצר ביותר  והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא" - ניתן ללמוד מכך שכמעט ואינו עובר יום מבלי שאמצעי  התקשורת ידווחו  על אירוע  דקירה כזה או אחר, בו יש נפצעים ולעיתים גם הרוגים, כאשר לא אחת המעורבים במעשי הדקירה  הם אנשים חסרי עבר פלילי.

על הצורך  בענישה מחמירה כלפי מי שעובר  עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין עמד גם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, באומרו בע.פ. 3077/08, מרגאן מוחמד נ. מדינת ישראל כי 

"...העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה  היא עבירה שצריך להילחם בה ולשרש אותה. החזקת סכין שלא כדין עלולה להביא לכך שבסופו של יום תשלף הסכין ויעשה בה שימוש פוגעני שיכול לגרום חבלה  חמורה או חלילה למוות. למרבה הצער, אנו עדים למקרים רבים של שימוש חוזר ונשנה בסכינים, בסכסוכים של עניינים שלא כלום. שימושים אלה בסכינים מחייבים את בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה להם ולהורות על עונשים חמורים כדי להביא לשירוש התופעה".

ראוי לציין  שבאותו מקרה נדון עניינו של אדם  ללא כל עבר פלילי, נורמטיבי לחלוטין, בעל משפחה, ששירות המבחן נתן תסקיר  חיובי בעניינו והמליץ להסתפק  בהטלת ענישה שיש בה אלמנט הרתעתי ומציב גבולות לעתיד, ובערכאה הראשונה הוטל עליו, בין היתר, עונש מאסר לתקופה של 2 חודשים לריצוי מאחורי סורג ובריח, עונש  שאושר ע"י ערכאת הערעור.

גם ביהמ"ש העליון, בשורה של החלטות שניתנו על ידו בבקשות רשות ערעור שהוגשו ע"י נאשמים שדונו  למאסר בפועל בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א), הביע את דעתו  שיש להחמיר בענישה בעבירה זו. כך, למשל,  נאמר ברע"פ  242/07 (ליאוניד אולימבוב נ. מדינת ישראל) כי

"... אין צורך להכביר מילים על כך שסכין קוראת לשלוף ולדקור  כשם שפירצה קוראת לגנב. 'תת תרבות הסכין', על גילוייה השונים – מהחזקת הסכין ועד לשימוש אלים בה – היא אורח תדיר, לא רצוי, בבית המשפט... היא כבר גבתה לא מעט חיי אדם, ועל כן אין מנוס  מענישה מרתיעה  לגביה, בכל גילוייה".