מדינת ישראל נ' בכר(עציר)

החלטה

בפני בקשה לעיון חוזר (להלן: "הבקשה") במסגרתה מתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו המחודש של המשיב עד תום ההליכים נגדו וזאת על רקע כך שהפר את תנאי שחרורו כפי שנקבעו ביום 17.3.13 ולפיהם היה על המשיב להימצא במעצר בית בביתו של הערב אבו כף חאדר, ביישוב אום בטין.

במהלך הדיון שנערך בפניי ביום 10.4.13 הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה נוכח קיומן של דוחות השוטרים אולם סבר כי יש בהם כרסום ממשי. לטענת ב"כ המשיב, המשיב כלל לא נכח בביתו בב"ש כי אם בביתו של הערב ביישוב אום בטין. חיזוק לדבריו ניתן למצוא בעובדה כי המשיב נעצר בביתו של הערב כאשר הוא ישן כאשר גם הערב עצמו טוען כי המשיב לא יצא ממעצר הבית.

ב"כ המשיב מוסיף כי לא ניתן להסתמך על זיהוי השוטר לפיו המשיב הוא זה שנמלט מידיו בפרט בשים לב לשעה ולתנאי התאורה במקום. עוד ציין כי הקריאה שהתקבלה במוקד המשטרה הייתה בנוגע לאחיו של המשיב ע"י אביו אשר הוציא כנגדו צו הרחקה ולא כפי שמתואר בסעיף 3 לבקשה. תוך כדי אותה קריאה התקבל דיווח ע"י השכנה של המשיב לפיו האחרון מכה את אשתו, אולם לטענת ב"כ המשיב מדובר בדיווח כוזב אשר נועד להשחיר את פניי המשיב ומשכך יש להתעלם ממנו וזאת בפרט כאשר אותה שכנה אינה נמצאת ברשימת העדים מטעם התביעה.

יתרה מזאת, ע"פ טענת השוטר בשעת התפיסה הזדהה המשיב בשם אחיו אשר לטענת ב"כ המשיב קיים דמיון רב ביניהם ולשם המחשת הדמיון הציג בפניי ביהמ"ש תמונות של שני האחים. לאור הקושי בזיהוי המשיב טען ב"כ המשיב כי לא ניתן לקבוע כי המשיב הפר את מעצר הבית ומשכך יש להורות על שחרורו לחלופה בה נמצא המשיב בטרם נעצר וזאת תוך עיבויה כפי שימצא לנכון ביהמ"ש.

ב"כ המבקשת, מנגד, סבור כי יש די ראיות לכאורה. מפנה לחומר החקירה אשר לטענתו לא מותיר ספק בדבר זיהוי המשיב. ב"כ המבקשת מציין כי בין השוטר (ממנו נטען כי המשיב נמלט ותקף) למשיב קיימת היכרות מוקדמת. כמו כן, לאחר מספר שעות מקרות האירוע כאשר נתפס המשיב בבית הערב והובא לתחנת המשטרה, הבחין השוטר במשיב וזיהה אותו ללא כל ספק. לטענת ב"כ המבקשת במידה וימצא כי קיימות ראיות לכאורה יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נוכח הפרת האמון שניתן למשיב ע"י ביהמ"ש. ב"כ המבקשת הסכים שלא לתן משקל להודעתה של השכנה ולהסתפק בגרסת השוטר והמתנדב.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עברתי על חומר החקירה, מצאתי לנכון לקבל את העיון החוזר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ואנמק.

כאמור, השאלה השנויה במחלוקת הינה זיהויו של המשיב כמי שנכח במקום ובהמשך התחמק מהשוטרים. כידוע, בשלב המעצר אין ביהמ"ש נכנס לשאלות של משקל ומהימנות ומידת הוודאות בזיהויו של המשיב והמשקל שיש לתן לו דינו להתברר במסגרת התיק העיקרי. אין פירוש הדבר כי ביהמ"ש פותר עצמו לחלוטין מבחינת אופן הזיהוי אולם זאת ייעשה אך במקרים בהם על פניו כבר בשלב המעצר ניתן לומר כי ישנו קושי לתן משקל לזיהוי (כך לדוגמא במקרים בהם מדובר בזיהוי תוך כדי נסיעה בשעת לילה או במקרים בהם חשיפת פני החשוד הייתה להרף עין וכיוצא באלה).

אין זה המקרה שבפנינו. אציין כי המשיב מזוהה ע"י שני שוטרים כאשר לאחד היכרות מוקדמת עם המשיב. שניהם מציינים כי מזהים בוודאות את המשיב כאשר הזיהוי נעשה מטווח ראייה קצר. .

בעניין זה יש להפנות למזכר מיום 4.4.13 וכן בדו"ח פעולה מס' 3-002-0188-02 מיום 3.4.13 בו מציין השוטר שאפיק, ברחל בתך הקטנה, כי הוא מזהה שהחשוד שברח ממנו הינו המשיב. עוד מציין השוטר כי המשיב מוכר לו מאירועים קודמים וכי זיהה אותו הן בתמונות במחשב והן בתחנת המשטרה לאחר שנתפס בכתובת מעצר הבית: " ... וזיהיתי אותו בוודאות כמי שברח ממני ברחוב הזוהר 25 באר שבע"

בדומה ראה דו"ח המתנדב, גנדי סלוצקי, שהיה עם השוטר תאופיק באותו אירוע מוסר בהודעתו מיום 4.4.13 (שורות 10-20) כי גם הוא זיהה את המשיב:

"אני הייתי במרחק של 1-2 מטר משפיק וראיתי את החשוד בבירור. בשעתיים או שלוש מאוחר יותר, כאשר הבאתי מעוכבים מאירוע אחר לתחנת באר שבע פגשתי את החשוד שברח לי ולשפיק מרחוב הזוהר 25. אני מיד זיהיתי את החשוד בוודאות ומאוחר יותר הוברר לי ששמו אדם בכר..."

אכן מוטב היה כי למתנדב, גנדי סלוצקי, שלו אין היכרות מוקדמת עם החשוד ייערך מסדר זיהוי תמונות אולם לא מצאתי בנתון זה בהצטרף לזיהוי נוסף של המשיב ככזה שמוביל לכרסום בעוצמת הראיות לכאורה.

להשלמת התמונה אציין כי אביו של המשיב אשר היה יכול לשפוך אור על אותו בן שיכור שלכאורה הגיע והתפרע בבית (בין אם לגבי זהותו ובין אם לגבי הסיבה אשר מלכתחילה הזמין משטרה וכיוצ"ב סירב לשתף פעולה עם המשטרה ומאידך, דבריה הראשונים של אשת המשיב היו כי: "הכל כשורה איתה ובעלה הוא נמצא במקום והכל טוב איתו ושמו אדם בכר".

משקבעתי קיומן של ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר עצמאית הנלמדת מעצם ההפרה בהתאם לסעיף 21 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996. ע"פ הפסיקה על דרך הכלל בשעה שהופרו תנאי השחרור ישנו קושי ממשי ליתן אמון מחודש במפר פעם נוספת. אין פירוש הדבר שאין לביהמ"ש שיקול דעת ויש לבחון כל מקרה לגופו.

בעניינו אציין כי מדובר במי ששחרור לא נעשה בנקל, לאחר שמספר חלופות נפסלו ע"י ביהמ"ש ולאחר שהמשיב שהה במעצר תקופה ממושכת. מדובר בהפרה שמבוצעת תקופה קצרה לאחר שחרור של המשיב אשר נלוו לה עבירות נוספות של תקיפת שוטר והפרעת שוטר כאשר ע"פ האמור בשעה שהתבקש ע"י השוטר להזדהות נמלט המשיב על נפשו וזאת תוך כדי מאבק עם אותו שוטר.

משנמצא המשיב מפר את תנאי שחרורו בנסיבות שתוארו לעיל ישנו קושי ממשי ליתן בו אמון מחודש. בהיעדר אמון שכזה אין מקום להורות על שחרור של המשיב פעם נוספת.

וכך נקבע בעניין זה בבש"פ 7853/12 מפי כב' הש' א' שהם:

"בענייננו, חל סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שלפיו רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, מקום בו "בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה... עילת מעצר זו נעוצה בהפרת האמון שניתן על-ידי בית המשפט בנאשם, שעה שהשחרור לחלופת המעצר נוצל על-ידו לביצוע עבירה נוספת, להתחמקות מן הדין, לשיבוש הליכי המשפט, ובענייננו להפרת תנאי מעצר הבית ... בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2000 ) (להלן: בש"פ מזרחי (ביצע העורר עבירה נוספת, בתקופה בה היה משוחרר בערובה. השופט י' זמיר ציין בהחלטתו, כי הבסיס לשחרור העורר לחלופת מעצר היה האמון שניתן בו ו"אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה".

)ההדגשות אינן במקור - ד.ב.ט(