מדינת ישראל נ' ביטון(עציר)

החלטה

נגד המשיב הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. על פי כתב האישום, המשיב סחט באיומים את המתלונן, תקף אותו, גרם לו נזק בזדון והדיחו בחקירה.

ב"כ המבקשת מבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים, משום שלדעתה קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, וכן כי קיים יסוד סביר כי שחרור המשיב או אי מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים. כמו כן, טענה כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המשיב יביא להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש, וזאת לאור העובדה כי המשיב הוזמן לחקירה במשטרה והוא התייצב רק כעבור מס' ימים.

בנוסף, מציינת ב"כ המבקשת כי למשיב הרשעות רבות קודמות, בעבירות אלימות, לרבות פציעה, עבירות רכוש, התפרצויות, עבירות לפקודת הסמים המסוכנים, איומים ועבירות של סחיטה ואיומים והמשיב אף ישב במאסר בפועל.

לפיכך, נוכח המסוכנות הרבה, מבקשת ב"כ המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

אציין כי אומנם למשיב הרשעות קודמות רבות אשר החלו בשנת 87' בהיותו נער, והאחרונה שבהם היא משנת 1993.

הסניגור טען כי אין לסמוך על עדותו של המתלונן, שאיננה עקבית ומלאה סתירות, וכי אין די בחומר הראיות כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

הרקע לאישומים הנטענים נגד המשיב הם הלוואה בסך 10,000 ₪ שהמתלונן טוען שקיבל מהמשיב בריבית של 10% לחודש, כך שהמתלונן התחייב לשלם למשיב 1,000 ₪ לחודש. הלוואה זו, לטענת המשיב, תפחה ל-20,000 ₪, למרות שהוא שילם עד כה קרוב ל- 25,000 ₪, ועדיין, לטענת המתלונן, דורש ממנו המשיב 20,000 ₪ נוספים, אותם התחייב המתלונן בכתב לשלם בתשלומים של 2,000 ש"ח לחודש.

המשיב מכחיש את טענות המתלונן כי הלווה לו 10,000 ₪ לפני כשנה וחצי. טוען שלפני זמן קצר הלווה לו סך של 20,000 ₪, ללא ריבית, כטובה, שעשה למתלונן, המתלונן התחייב להחזיר את הסכום הנ"ל תוך מס' ימים, אך הוא, למעשה, כפוי טובה, מתחמק ומעליל על המשיב עלילות שווא.

יצויין כי המתלונן פנה למשטרה וביקש לבטל את התלונה, ואף ביקש כי החוקרים ידאגו להודיע למשיב כי המתלונן ביטל את התלונה (או ביקש) לבטל את התלונה נגדו.

בדקתי את חומר הראיות ונחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות למדי להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אומנם נכון כי מדובר במתלונן שמסר מספר הודעות במשטרה, מהן עולה כי הוא איננו מעונין בטיפול המשטרה, לא היה מעונין בכך מלכתחילה, ומשעירב את המשטרה בתלונה נגד המשיב, בעצת מעבידו, ביקש לחזור בו, וליידע את המשיב כי הוא מבקש לבטל את התלונה נגדו.

מחומר הראיות עולה בוודאות כי המתלונן רועד כעלה נידף ברוח וחושש מאימת המשיב. מכאן גם הסתירות לכאורה, בהודעותיו במשטרה.

ביהמ"ש העליון קבע לא אחת כי ביהמ"ש הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, איננו יכול לקבוע מהימנות, ואין זה ראוי כי הוא יעשה כן.

הסניגור התייחס בטענותיו לטיב הראיות.

עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2), 133 ,עמ' 146-147:

"השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

ועוד:

בב"ש 322/80 - מדינת ישראל נ' יחיעם אוחנה פ"ד לה(1), 359 ,עמ' 362-363 ,

התייחס בית המשפט העליון לשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וקובע כי השופט הדן