מדינת ישראל נ' ביטאר(עציר)

החלטה

בפני בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן:"חוק המעצרים").

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"); איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין;  

תקיפת שוטר בעת מלוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בכתב האישום. בקליפת האגוז יאמר, כי בתאריך 1.1.2010 ביקש המשיב להיכנס למועדון לילה, מאבטח שהיה בכניסה, סירב להכניסו. המאבטח שוחח עם אדם אחר, הנאשם ניצל את המצב, החל ללכת לכוון הכניסה למועדון. השוטר סהלו קסה (להלן:"המתלונן"), שאבטח יחד עם האחרים את המקום, פנה אל המשיב ואמר לו שאין הוא יכול להיכנס ללא אישור. המשיב בתגובה תקף את המתלונן בכך שהכה אותו באגרוף בראשו והמשיך להכותו בחלקי גופו השונים. המשיב ושנים אחרים שזהותם אינה ידועה, תקפו את המתלונן, הכו אותו באגרופים ובעיטות בחלקי גופו. המתלונן ריסס את התוקפים בגז פלפל. התוקפים ברחו אך המשיב נתפס.

כתוצאה מהמעשים הנ"ל, נגרמו למתלונן, פצע בקרקפת שבגינו נזקק לתפרים וחבלות נוספות.

בתחנת במשטרה, העליב המשיב שוטר בכך שאמר לו:" מה שכתבתם אתה על הזין שלי, ותכתוב שגם אתה על הזין שלי ואני יצא אני יזיין אותך".

בגין מעשים אלה, עותרת המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

טענות מטעם הצדדים:

המבקשת ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. לדעת המבקשת קיימות ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר, אשר כוללות עדות ישירה של המתלונן, הנתמכת בעדות עד ראיה של שוטר בשם גדיר, ותיעוד רפואי. המבקשת טוענת כי קיימת עילת מעצר ולא ניתן להסתפק בחלופת מעצר נוכח מסוכנות של המשיב המשתקפת מחומרת מעשיו.

 ב"כ המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ב"כ המשיב ביקש להורות על שחרור המשיב בחלופת מעצר המוצעת בבית אמו בפיקוח מלא או בבית דודו או בבית בן דודו.

ב"כ המשיב ויתר על זכותו להפנות את המשיב לתסקיר מעצר וטען כי יבקש תסקיר מעצר לאחר שחרורו בחלופת מעצר.

דיון:

בבוא בית המשפט להכריע בבקשת מעצר עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 21 לחוק המעצרים, עליו לבחון את  שאלת קיום ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר.

ראיות לכאורה:

בית-המשפט בוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראה: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148).

להלן תמצית הראיות הרלוונטיות המצויות בתיק החקירה:

הודעת המשיב מיום 1.1.10

המשיב מסר, כי המתלונן ריסס אותו בגז מדמיע. המשיב נשאל כמה אלכוהול הוא שתה? תחילה השיב כי שתה 4 בקבוקי וודקה, בהמשך טען שהוא לא שתה כלום וביקש מהחוקר לרשום שהוא שתה 4 כוסות.

החוקר ציין כי המשיב שיכור, מקלל, צורח, פושט את חולצתו ועל כן לא ניתן להמשיך לחקור אותו.