מדינת ישראל נ' בונוק(עציר)

החלטה

1.בפני בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע העבירות שלהלן:

פציעה- עבירה לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977;

תקיפה חבלנית- עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;

החזקת סכין- עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

זאת בשל כך, שבתאריך 19.6.2010 בשעה 06:00 או בסמוך לכך, במשק החקלאי של יוסף דובדבני (להלן: "המעסיק") בבית חלקיה 5 (להלן: "המקום"), במהלך קטטה בין הנאשם וסאנטייה מונגסיי (להלן: "המתלונן"), שביניהם סכסוך קודם, פצע הנאשם את המתלונן בכך שדקר אותו בירך רגלו הימנית באמצעות סכין וגרם לו לפצע דקירה מדמם בירך רגל ימין באספקט לטראלי עליון באורך ס"מ, אשר בעטיו הובהל המתלונן בניידת טיפול נמרץ לבית החולים קפלן, שם אושפז למשך שלושה ימים, הפצע טופל ונסגר על ידי אורטופד, והמתלונן קיבל שתי מנות דם.

בנסיבות המתוארות לעיל, תקף הנאשם את המתלונן בכך שהכה מספר פעמים בראשו באמצעות אגרופיו. כתוצאה מהתקיפה האמורה, נגרמו למתלונן חבלות של ממש שהתבטאו בהמטומה פראורביטלית בראש ובשפשופים בפנים, בלחיים ובאף.

3.ראיות לכאורה:

הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה, ועותר לשחרורו של המשיב. לטענת הסנגור, המתלונן לא הצביע על המשיב כמי שדקר אותו ואינו יודע מה בדיוק ארע כיוון שהיה בגילופין בזמן האירוע נשוא כתב האישום. הסנגור, מפנה לטענת המשיב, לפיה הסכין ננעצה במתלונן כאשר היתה בכיסו של המתלונן בזמן הקטטה. הסנגור טוען, שמחומר הראיות, לא ניתן לומר שהמשיב הוא שדקר את המתלונן, וכן ציין שהמבקשת לא ידעה לסתור טענה זו כיוון שלא הוכיחה שטביעות האצבע על גבי הסכין שייכות למשיב.

מנגד, טוענת ב"כ המבקשת כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו, ועותרת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

המתלונן בהודעתו אומר שהיה בגילופין ולפיכך אינו זוכר מה היה, ויחד עם זאת הוא מאשר קיומו של סכסוך קודם בינו לבין המשיב שכבר היו בגינו שני אירועים קודמים. המתלונן יודע לומר שלא היתה בכיסו סכין.

בהודעתו המשיב מאשר שהיה מאבק בינו לבין המתלונן, כשבמהלכו היו מכות הדדיות ביניהם. הדו"ח הרפואי בעניינו של המתלונן מצביע על חבלות קשות שנגרמו למתלונן. בסופה של חקירת המשיב, הפנה המשיב לכך שיש לו סימן אדום בראש כתוצאה מהקטטה, והחוקר אכן אישר זאת.

יצויין, שהמשיב אמר שהוא והמתלונן הינם העובדים היחידים במקום, וכי לא היה עימם אדם נוסף במקום.

בתיק מצוייה גם הודעתו של המעסיק, לפיה המשיב הגיע אליו ואמר לו שהמתלונן שוכב על הרצפה ומדמם, שיכול להיות שהוא מת, וביקש להזמין לו אמבולנס. עוד אמר המעסיק, שהמשיב הראה לו פצע בראשו שלדבריו ארע כתוצאה מהקטטה. נכון אומנם שאין ראיה לכך שהסכין היא של המתלונן, אך די בשלב זה בעובדה שהמשיב קושר את עצמו לאירוע, קושר את עצמו לחבלות שנגרמו למתלונן, ובכך שהוא מאשר שהוא והמתלונן היו במקום יחדיו ולבד- משמע, איש זולת המשיב לא יכול היה לדקור את המתלונן. אין כל טענה ואין בדל של ראיה לכך שהמתלונן דקר את עצמו באופן כלשהוא.

לא נעלמה מעיני טענות הסנגור, לפיה המבקשת לא הוכיחה שטביעות האצבע על גבי הסכין שייכות למשיב. ברור שנקודה זו תבחן לגופה בעת הבאת הראיות, אבל בשלב זה, אין בכשל זה בתיק החקירה כדי לקעקע את הראיות או כדי לערער את עוצמתן והיקפן.

עינינו הרואות- בתיק החקירה קיימות ראיות לכאורה שאם תוכחנה הן תבאנה בסופו של יום להרשעת המשיב בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מבחינת חומר הראיות, כפי שנסקר לעיל, עולה כי הראיות הקיימות עומדות ברף הראיות הנדרש לביסוס עילת מעצר, וכי די בהן כדי להוות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו.

4.          עילת מעצר:

הסנגור חולק על קיומה של עילת מעצר. כפי שציינו לעיל, המשיב מודה כי בינו לבין המתלונן קיים סכסוך מתמשך. המתלונן סיפר על שני אירועי אלימות נוספים שארעו בינו לבין המשיב. המעסיק אישר זאת. הדו"ח הרפואי בעניינו של המתלונן, מצביע על חבלות חמורות שנגרמו למתלונן. בנסיבות אלה, ברור שקמה עילת מעצר מכוח הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים], התשנ"ב-1996, שכן על פני הדברים, לנוכח הסכסוך השרוי בין המשיב למתלונן וההתנהגות האלימה של המשיב כלפי המתלונן, נשקפת מסוכנות למתלונן מפני המשיב. ולא זו אף זו- ברור שמי שכך נוהג, מסוכן לציבור בכללותו.

5.        חלופת מעצר: