מדינת ישראל נ' בונדק

החלטה

התביעה הנדונה היא תביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים, אשר הוגשה עוד ביום 10.8.2010, מכוח סעיף 77 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כעבור קרוב לארבע שנים מאז הוגשה התביעה ולמעלה משלוש שנים מאז הוגש כתב ההגנה, ביום 27.4.2014, הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתב ההגנה. התובעת מתנגדת לבקשה ומכאן החלטה זו.

רקע ועיקרי ההליכים מאז הוגשה התביעה

2.ביום 11.6.2009 ניתנה הכרעת-דין בבית משפט זה (ת"פ 5546/09, כבוד השופט א' רון), שלפיה הורשע הנתבע בשורה של עבירות שעניינן קיום שידורים והפעלת תחנות שידור ללא זיכיון, קיום תחנת טלגרף אלחוטי ללא רישיון ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להודעת התדרים והקצאתם. גזר הדין ניתן ביום 12.7.2009 ועל-פיו הוטלו על הנתבע עונש מאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים, הופעלו עונשי מאסר על תנאי שהוטלו על הנאשם בגזרי-דין קודמים ונקבע מאסר על תנאי נוסף. על פסק-דין זה הוגשו ערעורים אל בית המשפט המחוזי בירושלים מטעם המדינה ומטעם הנתבע (ערעור המדינה – ע"פ 4739/09; ערעור הנתבע – ע"פ 4765/09). פסק הדין בשני הערעורים ניתן ביום 24.12.2009 (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי, כבוד השופט א' פרקש וכבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), שעל-פיו לא חל שינוי בעונש המאסר בפועל, הופחתה תקופת המאסר המותנה והופעלה התחייבות בסך של 25,000 ₪ שנקבעה במסגרת גזר-דין קודם בעניינו של הנתבע. על פסק-דין זה הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון (רע"פ 970/10), אשר נדחתה בהחלטה מיום 25.5.2010 (החלטת כבוד השופט ס' ג'ובראן).

משהפך פסק הדין בהליך הפלילי לחלוט, הגישה התובעת (מדינת ישראל – משרד התקשורת. להלן גם - המדינה) תביעה כספית בסך של כ-262,000 ₪, היא התביעה הנדונה, שהוגשה כאמור, בהליך של תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים. עילות התביעה הן עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. זאת בכך שעל-פי הנטען, בקיום השידורים ללא זיכיון ומבלי לשלם עבור תדרי השידור, תוך הפרת חובות חקוקות, נטל הנתבע משאב ציבורי השייך למדינה, עשה בו שימוש להפקת רווחים והתעשר על חשבונה של המדינה שלא כדין. סכום התביעה נגזר אפוא, מסכומי האגרה שהיה על הנתבע לשלם למדינה בתקופה הרלוונטית (שנים 2007-2003), אילו קיבל רישיון להפעלת רדיו.

3.ביום 2.11.2010 הגיש בא-כוחו דאז של הנתבע, עו"ד יצחק בם, בקשת ארכה להגשת כתב הגנה, אשר הוגשה בהסכמת התובעת ובה נאמר כי המועד המקורי להגשת כתב הגנה, בהתחשב בימי הפגרות (פגרת קיץ וימי החגים), היה ביום 10.10.2010. בבקשה ביקש "להאריך מועד [כך במקור] זה ב-45 ימים ... כך שיחול ב-25 בנובמבר", וזאת לשם הסדרת נושא ייצוג הנתבע. בהחלטה מיום 3.11.2010 נעתר בית המשפט לבקשה.

יום 25.11.2010 חלף מבלי שהוגש כתב הגנה, תקופת ארבעים וחמישה יום מאז הוגשה הבקשה (17.12.2010) חלפה אף היא מבלי שהוגש כתב הגנה, ואף חלפו עוד למעלה מחודשיים, עד אשר בסופו של דבר, רק ביום 21.2.2011 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע.

בכתב ההגנה טען הנתבע בין השאר, כי העובדות שלפיהן הורשע הנתבע, אינן מקימות עילה של עשיית עושר ולא במשפט. עוד טען, כי אפילו התקיימה עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הרי שבנסיבות המקרה הנדונות ההשבה היא בלתי צודקת משורה של טעמים. לבסוף טען, כי הסכום הנתבע הוא כאמור לעיל, סכומי האגרות שהיה על הנתבע לשלם, אילו ניתן לו רישיון להפעלת תחנת הרדיו. אולם לטענתו, אגרות אינן בגדר דמי שימוש ולכן אין לגזור מסכומי האגרות את הסכום הנתבע.

4.ביום 15.11.2011 ניתנה החלטת כבוד השופט ש' פיינברג, המורה לצדדים לסכם בכתב בעניין טענת הנתבע בדבר היעדרה של עילת תביעה, ונקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים (התובעת עד יום 28.9.2011 והנתבע עד יום 15.11.2011). סיכום טענות התובעת הוגש, לאחר ארכה, ביום 27.10.2011.

בחלוף כחצי שנה, ביום 24.4.2014, נזכר הנתבע לבקש ארכה להגשת סיכום טענותיו ובהסכמת התובעת, ניתנה לו ארכה עד יום 6.5.2012. משלא הוגשו סיכומי הנתבע עד יום 7.5.2012, ניתנה ביום 7.5.2012 החלטה, הדוחה את טענותיו המקדמיות של הנתבע.

התביעה הועברה להמשך שמיעתה לפני כבוד השופטת אנה שניידר, אשר ביום 28.8.2012 נתנה פסק-דין, אשר לפיו, משנדחו טענותיו המקדמיות של הנתבע והתביעה מתקבלת במלואה.

כעבור כשלושה שבועות, ביום 19.9.2014, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, שאליו צירף את סיכומי הטענות בשאלות המקדמיות.

תגובת המדינה לבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 15.10.2012 ובה הודיעה על הסכמתה לביטול פסק הדין, אך לא לביטול ההחלטה הדוחה את טענותיו המקדמיות של הנתבע. עוד הודיעה, כי הסכמתה כאמור, היא בכפוף לחיוב הנתבע בתשלום הוצאותיה. לנוכח עמדה זו של המדינה, ניתנה ביום 31.10.2012 החלטה המורה על ביטול פסק הדין, תוך הותרת ההחלטה מיום 7.5.2012, הדוחה את הטענות המקדמיות, על כנה. עוד נקבע, כי פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהנתבע ישלם הוצאות למדינה בסך של 3,000 ₪ תוך שלושים יום. מועד זה נדחה בהסכמת המדינה, ליום 1.3.2012, לאחר שהוסכם שהנתבע ישלם את סכום ההוצאות שנקבע בשלושה תשלומים.

ביום 10.3.2013 הודיעה המדינה שהנתבע שילם את סכום ההוצאות וכן הודיעה כי מאחר שמדובר בתביעה אזרחית הנגררת לתביעה פלילית, הרי שאין מחלוקת עובדתית. עוד הזכירה, כי טענותיו המקדמיות של הנתבע נדחו. בנסיבות אלו ביקשה שייקבע שעל הצדדים להגיש את סיכומיהם בתביעה. תגובת הנתבע המתנגדת לכך הוגשה ביום 21.3.2013. תשובת המדינה הוגשה ביום 25.4.2013 שבה הודיעה כי היא מסכימה לכך שיוגשו תצהירים רק בעניין טענת הנתבע שלפיה ההשבה בנסיבות העניין אינה צודקת.

ביום 1.7.2014 התקיימה ישיבת קדם משפט ונקבעו מועדים להגשת תצהירי הצדדים וראיותיהם ונקבע כי הנתבע יגיש את ראיותיו ראשון, כך שיעשה כן עד יום 3.11.2013 והתובעת תגיש תצהירים או תעודת עובד ציבור בחלוף ארבעים וחמישה יום. כן נקבע, שההוכחות יישמעו בישיבה שנקבעה ליום 17.2.2014.

ביום 20.10.2013 הוגשה בקשה מטעם הנתבע, באמצעות עו"ד יעקב קמר, שהודיע כי אינו מייצג את הנתבע וכי אף בא-כוחו הקודם (עו"ד בם) הפסיק לייצגו, וביקש ארכה בת שלושה חודשים, בהסכמת המדינה, כדי לאפשר לנתבע להסדיר את נושא ייצוגו וכדי לאפשר לו הגשת כתב הגנה מתוקן. בהודעה זו גם הודיע כי הוא חולק על כל אשר נעשה בהליכי התביעה עד כה, לרבות ההסכמה שהנתבע יפתח בהבאת ראיותיו.

משהתבקשה תגובת המדינה (החלטה מיום 20.10.2013), הגיש הנתבע חוזרת ביום 21.10.2013, ובשתי החלטות מאותו יום נקבע כי מועדי הגשת התצהירים יידחו, כך שתצהירי הנתבע יוגשו עד יום 21.1.2014. עוד נקבע, כי אם הנתבע יבקש להגיש בקשה אחרת מטעמו, כי אז יעשה כן עד המועד האמור. ביום 17.12.2014 הגיש הנתבע בקשת ארכה נוספת (שאותה הגיש בעצמו), ובהתאם להחלטה מאותו יום ניתנה לו ארכה עד יום 19.1.2014.

ביום 16.1.2014 הוגשה הודעתו של בא-כוחו הנוכחי של הנתבע (עו"ד אלון דיסקין) כי הוא מייצג את הנתבע וביקש ארכה בת ארבעים וחמישה יום לצורך לימוד התביעה. בהחלטה מיום 19.1.2014 נקבע שעל הנתבע להגיש הודעת עדכון עד יום 6.3.2014.

ביום 18.2.2014 הודיעה כבוד השופטת א' שניידר כי בשל היכרותה עם בא-כוח התובע, היא פוסלת את עצמה מהמשך שמיעת התביעה ובהתאם להחלטה מאותו יום, הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי.

בהחלטה מאותו יום (18.2.2014) נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים, כך שהתובעת תגיש את תצהיריה עד יום 1.4.2014 והנתבע עד יום 20.5.2014. כעבור כחודש, ביום 23.3.2014, נזכרה התובעת לבקש את שינוי סדר הגשת הראיות, בשים לב לטענותיה ולהחלטה מיום 1.7.2013 (החלטת כבוד השופטת א' שניידר), כך שתחילה יוגשו ראיות הנתבע. בהתאם לכך נקבע בהחלטה מאותו יום (23.3.2014), כי בהתאם להחלטה מיום 1.7.2013 ישונה סדרה הגשת התצהירים, כך שתצהירי הנתבע יוגשו עד יום 1.5.2014 ואילו תצהירי התובעת יוגשו עד יום 20.5.2014.