מדינת ישראל נ' בוזו

החלטה

בפני טענה לפיה הנאשם אינו צריך להשיב לאשמה ויש לזכותו בשלב הנוכחי של הדיון. כבר בתחלית דיון זה התייחס לכך, שטענת אין להשיב לאשמה של הנאשם התייחסה לעברת השכרות בלבד ולא ליתר העברות בהן מואשם הנאשם, של נהיגה בקלות ראש ואי ציות להוראת שוטר. רק בשל כך היה מקום לדחות את הטענה.

סף הראיות שדרושות, כדי שבית המשפט יטיל על הנאשם את הצורך להשיב לאישום? בערעור פלילי מס' 732/76 מד"י.נ. כחלון ואח' פד"י לב (1) 170 כתב השופט שמגר:

בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1]. הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר ככלל של פרקטיקה (‎NOTE PRACTICE), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה: א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי-אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן (E.R. 448 (1962) 1 AII). אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות.

אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42, [5], הנ"ל).

אגב, בהקשר זה יכול ותתעורר השאלה מה הדין כאשר הראיות שהובאו מוכיחות לכאורה את ביצועה של עבירה, השונה מן העבירה המיוחסת לנאשם בכתב-האישום, אם כי היא חופפת אותה בחלק מיסודותיה העובדתיים והמשפטיים, כגון כאשר מיוחסת לנאשם בכתב-האישום עבירה בניגוד לסעיף 212 לפקודת החוק הפלילי, 1936, אך הובאו רק ראיות לכאורה לביסוסו של אישום בניגוד לסעיף 218 לאותה פקודה.

מקובל עלינו כי בהתאם להוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, רשאי בית-המשפט לדרוש מן הנאשם, בנסיבות כגון אלה, כי ישיב לאשמה השונה מזו שיוחסה לו בכתב-האישום ובלבד שהוכחה לכאורה בדבר ביצועה עולה מן הראיות שהובאו לפניו (ראה לענין זה גם ע"פ 23/41, היועץ המפשטי לממשלה נ' קנטרוביץ, [6], בע' 101 ו-ע"פ 208/61, היועץ המשפטי לממשלה נ' סקופ, [3], בע' 2387).

הטענה של הנאשם מתייחסת בעיקרה לפן המשפטי של הפרשנות הנכונה, למה שארע במועד ביצוע העברה המיוחסת לנאשם. אולם, בטרם בית המשפט צולל לטענות המשפטיות עליו לקבוע את גדר המחלוקת העובדתית. גדר זה שנוי במחלוקת בין הצדדים. לא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי כי הבסיס העובדתי של ביצוע עבירת השכרות המיוחסת לנאשם נעדר כל בסיס עובדתי. בנסיבות אלו מצאתי כי על הנאשם להשיב לאשמה.

המזכירות תשלח לצדדים תוכן ההחלטה.

מועד ההוכחות הקבוע יוותר על כנו. במועד זה תתקיים פרשת ההגנה.

ניתנה היום, ג' סיוון אייר תשע"ב, 24 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: