מדינת ישראל נ' בוזגלו

פסק דין

זהו ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בת"א (כבוד השופט איזקסון) בת"ד 11709/07 (מיום 15.10.09), בו הורשע המשיב על יסוד הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות ובקלות ראש, ובית משפט קמא גזר עליו את העונשים הבאים:

א. 11 חודשי פסילה בפועל

ב. 5 חודשי פסילה על תנאי

ג. קנס בסך 2,500 ₪

ד. התחייבות בסך 6,000 ₪.

הערעור על קולת העונש מופנה לשני רכיבי ענישה המחייבים, לטענת המערערת, התערבות של ערכאת הערעור: האחד, העדר רכיב של מאסר על תנאי ממסגרת העונש, והשני, הטלת פסילה בפועל לתקופה נמוכה באופן משמעותי מרף המינימום הקבוע בחוק.

באשר להיבט הראשון נטען, כי ייתכן שמחמת שגגה בלבד נמנע בית משפט קמא מהטלת מאסר על תנאי על המשיב, שעה שעונש זה התחייב בנסיבות העניין ובהתחשב בחומרת העבירות.

ובאשר להיבט השני, לטענת המערערת, טעות בית משפט קמא נעוצה בתקופת הפסילה בפועל שהשית על המשיב, שהיא למעשה פחות ממחצית פסילת המינימום הקבועה לצד עבירת השכרות. וכל זאת, בהעדר כל נימוק ענייני המצדיק סטייה מהרף המינימאלי ושעה שהמשיב היה מעורב במקרה זה בתאונת דרכים, המהווה נתון נוסף של חומרה.

להשקפת המערערת, רמת פסילה זו פוגעת ככלל בתכלית החוק. ואילו ברמה הקונקרטית, טעה בית משפט קמא בכך, שנימק את החריגה מעונש המינימום ב"נסיבות מיוחדות" שעניינן כמות לא גבוהה של אלכוהול בדמו של המשיב. זאת בניגוד לפסיקה הקובעת, כי גם חריגה פעוטה מהנורמה מחייבת פסילת מינימום.

עתירת המדינה הינה, להעמיד את עונש הפסילה בפועל על 24 חודשים, שאף בו אין משום מיצוי הדין, ולהשית על המשיב בנוסף גם מאסר על תנאי. לתימוכין הפנתה ב"כ המערערת לפסיקת בית המשפט העליון, המצביעה על מגמה של החמרה בענישת נהגים שכורים.

בדחותו את טענות המערערת גורס ב"כ המשיב, כי בגזירת הדין שקל בית משפט קמא את כל השיקולים הרלבנטיים ונתן להם משקל ראוי ומאוזן, מה עוד שברכיבי הקנס וההתחייבות החמיר בית משפט קמא עם המשיב.

ב"כ המשיב חולק על טענת המערערת להעדרן של "נסיבות מיוחדות" המסמיכות את בית המשפט מכוח סעיף 39 א' לפקודת התעבורה, לחרוג מעונש המינימום ולהורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. נסיבות אלה נודעות, לטעמו, ממכלול הנתונים לקולא שעמדו לזכותו של המשיב ובהצטברותם הצדיקו את העונש ההולם שהשית עליו. ביניהם, ההודאה המהירה, ותק הנהיגה, עבר תעבורתי תקין, שיעור אלכוהול יחסית נמוך והעדר פגיעה באחרים. בהקשר זה הדגיש ב"כ המשיב, כי כתב האישום (ובהתאם גם ההרשעה) אינו מייחס קשר סיבתי בין התאונה לבין השכרות.

כמו כן ביקש לקחת בחשבון את העובדה שהמשיב עומד לסיים את ענישתו בתוך ימים ספורים.

ב"כ המשיב סקר בהרחבה את הפסיקה שהוגשה על ידי המערערת ואיבחן בין המקרים שנדונו בהם לבין המקרה הנדון. לדעתו, לא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לענייננו בשל ההבדלים הקיימים בהיבטים של חומרת העבירות, רמת האלכוהול של הנאשמים ועברם התעבורתי.

כן הצביע על כך שהפסיקה ביחס לפסילת המינימום אינה עקבית ויש פנים לכאן ולכאן.

מטעמים אלה הייתה עתירתו להשאיר את גזר הדין על כנו; לחילופין, להתערב אך ורק בהעלאת חודשי הפסילה על תנאי, כך שמספרם יחד עם הפסילה בפועל לא יעלה על 24 חודשים; ולחילופי חילופין, להעלות את רף הפסילה בפועל אך לא כדי מיצוי הדין עד לרמה של פסילת המינימום.

שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לי, כולל גיליון הרשעותיו של המשיב וחזרתי ובחנתי את הפסיקה. סבורני, כי במקרה זה לא ניתן להגיע למסקנה אחרת זולת כי בית משפט קמא שגה בגזר דינו בכך שהקל במידה חריגה בעונשו של המשיב.

לא ניתן להתעלם במקרה זה מחומרתן של העבירות ונסיבות ביצוען. המדובר, יש לזכור, בהרשעת המשיב בעבירות של נהיגה בשכרות ומעורבות בתאונת דרכים, ובנסיבות שחומרתן היתרה ברורה על פניה: תוך כדי נסיעה ברכבו, בשעות הקטנות של הלילה, סטה המשיב ימינה, עלה על המדרכה ופגע בעמוד חשמל המוצב עליה, והכל בשל היותו נתון בגילופין.

די היה בעבירות בהן הורשע, ובעיקר עבירת השכרות, כדי לחייב ענישה אפקטיבית ומרתיעה, שאחד ממרכיביה העיקריים הוא פסילה בפועל, למצער לתקופת המינימום הקבועה בחוק, משולבת במאסר על תנאי.