מדינת ישראל נ' בוהדנה ואח'

גזר דין

בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 24/6/12 הורשעו הנאשמים, על יסוד הודאתם, בהעסקת עובדת זרה בעבודת משק בית בביתם וזאת למשך תקופה בת כשלוש שנים ללא היתר ובלא שהסדירו עבור העובדת ביטוח רפואי, (עבירות לפי סעיפים 2(א), 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991). בהמשך הישיבה נשמעו הטיעונים לעונש.

ב"כ המאשימה טענה כי המדובר בהעסקה של העובדת, על בסיס קבוע, הידוע בכינוי או-פר, אשר נמשכה למשך תקופה ארוכה בת שלוש שנים. ב"כ המאשימה ציינה את החומרה היתרה אותה יש לקשור להעסקה ללא ביטוח רפואי, ועמדה על כך שהעסקת עובדים זרים במשק בית פוגעת במשק, באשר העובדים הזרים תופסים את מקומם של עובדים ישראלים, והעסקתם שלא כדין מובילה להכנסת עובדים נוספים לארץ. על רקע האמור, ובשים לב לכך שהנאשמים הודו בביצוע העבירות בהזדמנות ראשונה, המאשימה עותרת להשתת קנס בשיעור 70% מהקנס המקסימלי לעבירה של העסקה בלא היתר ובנוסף לכך קנס בסך 20,000 ₪ בגין העבירה של העדר ביטוח רפואי.

ב"כ הנאשמים, טענה כי במקרה דנן המאשימה החמירה עם הנאשמים בעת שהחליטה להגיש נגדם כתב אישום יזום, במקום להסתפק בהטלת קנס מנהלי, וזאת מחמת היותם ידוענים. ב"כ הנאשמים טענה, כי הגם שהנאשמים הודו בהעסקה למשך שלוש שנים הרי שבפועל ההעסקה נמשכה כחודשיים בלבד, בתקופה בה הנאשמת היתה בהריון ונזקקה לסיוע, וכאשר הנאשמים כלל לא ידעו כי הם מבצעים עבירה. על פי הנטען, לאחר שהוברר לנאשמים כי מדובר בהעסקה אסורה, הם הבינו את חומרת העבירה, וכיום הם מעסיקים עוזרת בית כדין. הנאשמים מבקשים להסתמך על גזר הדין שניתן על ידי בתיק הע"ז 47647-12-10 מ"י נ' שוקרון, שם גזרתי על הנאשם בגין ביצוע אותן עבירות המיוחסות לנאשמים קנס כולל בסך 29,200 ₪.

 הכרעה

התופעה של העסקת עובדים זרים בלא היתר בעבודות משק בית הפכה למרבה הצער למכת מדינה.

המדובר, בדרך כלל, אם כי לא בכל המקרים, בעובדים אשר כניסתם לארץ הוסדרה לצורך עבודה בתחום הסיעוד (אצל מטופל קונקרטי שפרטיו מפורטים באשרת העבודה), ואשר מסיבות שונות בחרו לעבוד בניגוד לתנאי אשרת העבודה, אצל מעסיקים אחרים, בביצוע עבודות משך בית. לעיתים, ההעסקה במשק בית מתבצעת לאחר שהעובד נטש את המטופל שעבורו הונפקה אשרת העבודה, לאחר שמתברר כי העבודה בתחום הסיעוד היא קשה מאוד, ומתגמלת פחות מהעבודה בתחום משק הבית.

מטבע הדברים, כתוצאה מהמעבר של עובדי הסיעוד לעבודה במשק בית, והשתקעותם בארץ ללא מעמד חוקי, יש צורך לאשר את כניסתם לארץ של עובדי סיעוד נוספים, וכל זאת תוך פגיעה באינטרס הציבור והעמסה על המשק הישראלי, שאיננו ערוך לכך.

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי לעיתים קרובות העסקת העובדים במשק בית נעשית מבלי שיובטחו זכויותיהם הסוציאליות (ללא תשלום ביטוח בריאות, ומבלי שישולמו להם דמי חופשה, הבראה, חגים, ועוד כיוצא באלה). כאשר המעסיקים של אותם עובדים חוסכים בעלויות ההעסקה, וזוכים ביתרונות נוספים שנובעים ממעמדו המוחלש של העובד הזר ומ"שקיפותו".

ניכר, כי בעת שנקבעה מדיניות התביעה בעבירות הללו, הדעת ניתנה לכם שהעסקת עובדים זרים בתחום משק הבית משיאה למעסיקיהם תועלת של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שהעובדים משתקעים בארץ כשהם חסרי מעמד, ובשים לב לתופעת הפגיעה בזכויותיהם של העובדים הזרים, אשר חותרת תחת ערכי יסוד של החברה ומחבלת בדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו).

על רקע האמור לעיל, ובשים לב לתופעה ההולכת וגוברת של קליטת עובדים זרים בעבודה במשקי-בית התגבשה המדיניות המחמירה של המאשימה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שבהסדרי טיעון בעבירות מסוג זה, מקום שהנאשם מודה בביצוע העבירה בהזדמנות ראשונה טוענים הצדדים בהסכמה לקנס גבוה יחסית.

ככלל, העמדה העונשית המחמירה שגיבשה המאשימה נראית לי סבירה, בשים לב לצורך ליצור הרתעה אפקטיבית, אשר יהיה בה כדי להביא לצמצום משמעותי של מימדי התופעה. ודוק, ההחלטה להגיש כתב אישום במקום להסתפק בנסיבות העניין בהטלת קנס מנהלי איננה מיוחדת לנאשמים דנן, ואיננה קשורה למעמדם התקשורתי, ודי עם נזכיר בהקשר זה את עשרות התיקים שהוגשו לבית דין זה בגין עבירות דומות.

מן הכלל אל הפרט

בנסיבות דנן, בשים לב לכך שהנאשמים הודו בביצוע העבירה בהזדמנות ראשונה, טוענת המאשימה כי יש להשית על הנאשמים קנס בסך 40,880 ₪ בגין העסקת עובד זר בלא היתר (70% מהקנס המקסימלי) וקנס נוסף, בסך 20,000 ₪ בגין העדר ביטוח רפואי לעובד (כשליש מהעונש המקסימלי).

לאחר ששקלתי את עמדת המאשימה, ומנגד את עמדת ב"כ הנאשמים כפי שפורטה לעיל, הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות דנן הציגה המאשימה לבית הדין עמדה עונשית ראויה.

בעבר כבר עמדתי על כך שהעסקת עובדים זרים במשק בית לובשת צורות שונות. יש שהיא נעשית על בסיס שעתי, למשך שעות אחדות אחת לשבוע או אחת לשבועיים, ולעיתים אף כסיוע חד פעמי, נקודתי, ויש שהיא לובשת צורה קבועה של העסקה כאו-פר, כאשר העובד שוהה בבית המעסיק על בסיס יומיומי, ולעיתים גם לן בבית המעסיק. חיוותי את דעתי ביחס לעובדה שמתכונות ההעסקה השונות של עובדים זרים במשק בית ראויות ליחס אכיפתי שונה (ראה לדוגמא בתיק הע"ז 37253-09-11 מדינת ישראל נ' טויטו).

על רקע כל האמור לעיל, אציין כי הנאשמים הודו בהעסקת העובדת כאופר במשך תקופה ארוכה שנמשכה כשלוש שנים וזאת מבלי שהסדירו עבורה ביטוח רפואי. אציין כי תקופת ההעסקה פורטה בכתב האישום שלפיו הורשעו הנאשמים בהתאם להודאתם, ולכן אין בידי לקבל את הטענה שהועלתה בעלמא בשלב הטיעון לעונש - כי בפועל ההעסקה נמשכה כחודשיים.

על רקע האמור יובהר כי אמנם בגזר הדין שניתן על ידי בתיק הע"ז 47647-12-10 מ"י נ' שוקרון השתתי על הנאשם קנס בסך 29,200 (מחצית קנס אחד) בגין שתי העבירות (עבירה לפי סעיף 2 (א) ועבירה לפי 2 (ב) (3) לחוק). ואולם, היה זה בנסיבות בהן ההעסקה נמשכה שבעה חודשים בלבד, כאשר מהראיות שהובאו בפני לא עלה כי מדובר בהעסקה כאו-פר. אשר על כך לנוכח השוני בנסיבות ההעסקה, אינני רואה כל מקום להשוואה ברמות הענישה.