מדינת ישראל נ' בדיר(עציר) ואח'

החלטה

1.בפני בקשת ההגנה לעיון בחומר חקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

2.נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות בניגוד לחוק המע"מ

(להלן:"החוק"), פקודת מס הכנסה (להלן:"הפקודה") וכן בניגוד לחוק העונשין.

מכתב האישום עלה כי נאשמת 4 הינה חברה פרטית שבכל המועדים הרלוונטיים הייתה רשומה כ"עוסק" לצורך החוק בתחום מכירה קמעונאית של דלק ואילו הנאשמים 1-3, שימשו כמנהליה הפעילים.

על פי עובדות האישום הראשון כללו הנאשמים בספרי הנהלת החשבונות של הנאשמת 4,

97 מסמכים הנחזים כחשבוניות מס, על שם יניב אנרגיה, שוי חברה לאנרגיה, עין כל האושר וש. תמר (להלן"החברות"), מבלי שביצעו את העסקאות המפורטות בהם (להלן: "החשבוניות הפיקטיביות") וניכו את מס התשומות הכלול בהן בדיווחיה התקופתיים של הנאשמת 4 למנהל מס ערך מוסף.

על פי עובדות האישום השני, כתוצאה מן הרישום הכוזב כאמור לעיל, נוצר עודף במלאי הדלקים הרשום בספרי הנאשמת 4. במהלך חקירה שנערכה בעניינה של הנאשמת 4, נתפסו ספרי הנהלת החשבונות שלה, ויתר הנאשמים נחקרו בחשד לניכוי חשבוניות פיקטיביות ועלה כי לא ניהלו רישומי מלאי עבור הדלק שסיפקו ורכשו.

על מנת לאזן באופן פיקטיבי את עודף המלאי שנוצר בספרי הנהלת החשבונות ועל מנת לשבש את החקירה, מסר הנאשם 1 לרו"ח אשר היה אמון על הנהלת החשבונות של הנאשמת 4 (להלן: "רוה"ח"), העתקי תעודות משלוח פיקטיביות, בהן נרשם בכזב כי הוצאו בגין סחורה אשר סופקה ללקוח בשם דבי אנרגיה והובלה בע"מ (להלן: "חברת דבי"), חרף כך שלא סופקה סחורה בגינן ולא נעשתה עסקה בגינן, וביקש ממנו כי ירשום בדחיפות את תעודות המשלוח בספרי הנהלת החשבונות של הנאשמת 4 (להלן: "תעודות המשלוח המזויפות").

בשלב מאוחר יותר, הגישה הנאשמת 4 בקשה לבית המשפט המחוזי, לפירוק חברת דבי בטענה כי רכשה את הסחורה נשוא תעודות המשלוח המזויפות, מנאשמת 4, אולם לא נשאה בתשלום בגינה והינה חדלת פירעון.

כתימוכין לבקשת הפירוק, הגישה הנאשמת 2, לבקשתו של הנאשם 1, תצהיר כוזב לבית המשפט המחוזי לפיו הנאשמת 4, ביצעה עסקאות אמת שעניינן אספקת דלק, עם חברת דבי ובגינן נוצר החוב נשוא בקשת הפירוק, וכי תעודות המשלוח המזויפות, מעידות על אספקת דלק נשוא אותן עסקאות.

כמו כן, הצהירה הנאשמת 2 בכזב, בעקבות שידולו של הנאשם 1 לעשות כן, כי תוכנת הנהלת החשבונות המשמשת את הנאשמת 4, אינה מאפשרת הפקת מסמכים בדיעבד וזאת על מנת ליצור מצג שווא לפיו תעודות המשלוח המזויפות הינן מהימנות, על מנת להטעות את בית המשפט.

בנוסף, פעל הנאשם 1 להשגת תצהיר כוזב מאחר, עובד חברת דבי, לפיו הנאשמת 4 סיפקה לה דלק כמפורט לעיל, זאת על מנת ליצור מצג שווא לפיו העובדות המפורטות בבקשת הפירוק הינן אמיתיות ובכך להטעות את בית המשפט.

בהמשך לכך, הסכים דוד מורגנשטרן מנהלה ובעליה של חברת דבי, לפירוק, תוך שהגיש תצהיר כוזב לפיו לחברת דבי אכן יש חוב לנאשמת 4 כאמור בבקשת הפירוק.

על בסיס כל האמור לעיל, אישר בית הדין המחוזי את פירוק חברת דבי . לאחר האישור, הורה הנאשם 1 לרוה"ח לרשום בכזב 15 חשבוניות מס ע"ש הנאשמת 4 לחברת דבי, נשוא תעודות המשלוח המזויפות, למרות שבפועל לא בוצעו העסקאות וכן לרשום 15 חשבוניות זיכוי כוזבות בגינן, בטענה כי לאחר אישור הפירוק, חוב המס אשר בחשבוניות המס הכוזבות של חברת דבי, הינו חוב אבוד למרות שלא הוכר ככזה על ידי הרשויות.

לטענת ב"כ הנאשמים, רשאית ההגנה בנסיבות תיק זה, לקבל לידיה את דיווחיהם לרשויות המס ו/או את תיקי העוסק של לקוחות, שקיבלו את הדלקים של הנאשמת 4, שנמכרו לחברת דבי וכן של לקוחות או גופים נוספים שקיבלו דלקים מ/ו/או באמצעות החברות והכל כמפורט בסעיפים 28 ו-29 "להודעה לבית המשפט בהתאם להחלטתו מיום 23.7.13 " וכעולה מתצהיר שניתן על ידי מר יהודה אסייג (להלן:" התצהיר" ולהלן:"חומר החקירה המבוקש).

הוסיף וטען ב"כ הנאשמים כי חומר החקירה המבוקש רלוונטי להגנת הנאשמים ולהוכחת טענתם כי העסקאות של הנאשמת 4 עם אותן החברות, אינן פיקטיביות. שכן מחומר החקירה עלה שהגופים והחברות המפורטים בסעיפים 28 ו-29 להודעה, קיבלו ו/או מכרו את הדלקים הלאה, כפי שנהוג בשוק הדלק ומאחר והמדינה נמנעה מלנקוט בהליכים כלפיהם, הביעה את דעתה כי כל העסקאות של הנאשמת 4 ו/או בינה לבין החברות, אינן עסקאות פיקטיביות.

עוד טען ב"כ הנאשמים , בהסתמך על רע"א 9153/12 מנהל מע"מ אשדוד נגד הקורנס מפעלי עופרת בע"מ (להלן:"פרשת הקורנס") כי החיסיון החל מכוח סעיף 142 לחוק (להלן:"החיסיון"), אינו יכול לעמוד בעניין זה ובכל מקרה ניתן לקבל תחילה את עמדת החברות אליהן מתייחס חומר החקירה המבוקש, כפי שנעשה על ידי כב' הש' אורנשטיין בהחלטות שיצאו תחת ידיו והוגשו לעיון בית המשפט.

ב"כ המאשימה טענה כי החומר החשבונאי של החברות נתפס והועמד לעיון הנאשמים במלואו וכן יועמד לעיונם כל חומר שנתפס במסגרת החקירה ונוגע לחברות נוספות וכל חומר נוסף שאינו מצוי בו חוסה תחת החיסיון.

באשר לחומר החקירה המבוקש, טענה ב"כ המאשימה כי אינו מהווה "חומר חקירה" בהעדר רלוונטיות שכן אינו מתייחס לעוסקים המהווים חלק מהפרשיה נשוא כתב האישום. עוד טענה כי לא ניתן להסתמך על האמור בתצהיר באשר האמור בו לשיטתה, פיקטיבי.