מדינת ישראל נ' בבנוב ואח'

החלטה

מונחת בפניי בקשת הנאשמת 2 לבטל את כתב האישום אשר הוגש כנגדה ביום 26/11/08, מטעמי "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ") מחמת אכיפה בררנית.

כתב האישום מייחס לנאשמת 2 ביצוע עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) + (ג) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן :"חוק העונשין").

מעובדות כתב האישום עולה, כי בתאריך 05/10/06, בנצרת עלית בצומת הקניון בכביש עוקף, עוכבה הנאשמת 2 ביחד עם אחרים, אשר היו עימה במונית. נאשמת 2 החזיקה על גופה 0.3370 גרם קוקאין, 0.1565 גרם הרואין ו- 10 אריזות פלסטיק סגורות בחום, אשר בתוכם סה"כ 7.12 גרם הרואין, וזאת ללא היתר או רישיון מאת המנהל.

טענות הצדדים:

ב"כ הנאשמת 2 טען, כי הסמים אשר נתפסו ברכב, נתפסו ברשותם של ארבעה חשודים וחרף זאת הוגש כתב אישום כנגד שניים בלבד. לא היה מקום לאפליה בין החשודים, על פי חומר הראיות הייתה הצדקה להגיש כתב אישום כנגד כולם או לא להגיש כנגד אף אחד מהם. הסמים הוחזקו על ידי כל הארבעה לשימושם העצמי והנאשמים בהודעותיהם קושרים את שני האחרים למעשים.

ב"כ המאשימה טען, כי אמנם היו ארבעה ברכב, אחד מהם, הנאשם 1, הודה, הורשע ונגזר דינו ואילו הנאשמת 2 פירטה בהודעותיה במשטרה כמה היא שילמה על הסם ובכמה מנות היא משתמשת וניתן היה לקשור אותה בקלות לעבירות המיוחסות לה. שני האנשים הנוספים טענו בהודעותיהם כי אין להם קשר לסמים. אישה בשם יוליה, אשר היתה ברכב טענה תחילה כי הסמים שייכים גם לה, אך בהמשך חזרה בה וטענה כי רצתה לעזור לחברתה.

דיון ומסקנות:

אכיפה בררנית:

אכיפה בררנית הינה אכיפה המפלה ומבדילה בין בני אדם שווים או בין מקרים דומים, כאשר המטרה פסולה ומשום כך טמונה בה פגיעה בשוויון המצדיקה את החלתה של ההגנה מן הצדק.

בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע, פ"ד נג(3), 289 (להלן: "עניין זקין") נקבע ע"י כב' הש' זמיר (כתוארו אז) כי :

"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא... אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון, הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר".

חרף זאת, ההלכה היא כי החלטה להעמיד לדין נאשמים אחדים ולפטור אחרים לא בהכרח תהא פסולה. ההכרעה בשאלה אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה תחשב לאכיפה חלקית מותרת או לאכיפה בררנית פסולה, תלויה לרוב בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה "לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (ראה עניין זקין וע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ ואח' (טרם פורסם, 31/03/2005) (להלן: "פרשת בורוביץ").

אם יתברר כי המאשימה הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים ולא נהגה באורח זדוני ומרושע וכי החלטתה לא חרגה ממתחם הסבירות, וגם לא הונעה מתוך מטרה פסולה או שרירות לב גרידא, לא יטה בית המשפט לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק (ראה פרשת בורוביץ'; רע"פ 1252/06 טחן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23/4/06).

כמו כן, בעניין זקין הובהר כי הנטל להוכחת קיומה של אכיפה בררנית פסולה מוטל על הטוען לקיומה וכך סיכם זאת כב' השופט (כתוארו אז) י. זמיר כי:

"אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית."

בענייננו, הנאשמת 2 טענה כי שני מעורבים נוספים בפרשה לא הועמדו לדין ובכך יש, לטענתה, משום אפליה פסולה.

אקדים ואומר, כי טענת הגנה מטעמי צדק בעילה של אפליה בין מעורבים בפרשה, מחייבת בדרך כלל בירור עובדתי ואינה מצדיקה ביטול כתב האישום בשלב כה מקדמי.

חרף זאת, מעיון בתיק החקירה עולה, כי הנאשמת 2 הודתה כי החביאה את הסמים בכיסה ואף מסרה אותם מרצונה החופשי לשוטרים. עוד אישרה בהודעתה כי היא משתמשת בסמים באופן קבוע בכמות של שתי מנות ביום. כמו כן, אף אצל הנאשם 1, אשר נגזר דינו, נמצאו סמים בתחתוניו וגם הוא אישר כי הוא משתמש בסמים. לעומתם, לא נמצאו סמים ברשות שני האנשים הנוספים שהיו עימם ברכב ואף שניהם הכחישו בהודעותיהם במשטרה כל שימוש בהם. אחד מהם טען כי עבר לאחרונה ניתוח ואם ישתמש בסמים ימות ואף אישר כי עישן פעם אחת מריחואנה באוקראינה ואילו השנייה טענה כי ניסתה 3 פעמים בחייה מריחואנה.

מכך יוצא, כי טעמים ראייתיים הם המבחינים בין הנאשמת 2 לבין שני האנשים הנוספים אשר היו עימה ברכב. משכך ניתן לומר כי משיקולים ענייניים הבחינה הרשות בין המעורבים השונים בפרשה, זאת בנוסף לעובדה כי לא נטען על ידי הנאשמת 2 שיש למי מטעם המאשימה מניע פסול וזר כנגדה.