מדינת ישראל נ' בבאי

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת איומים, עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בהתאם לעובדות המפורטות בכתב האישום איים הנאשם על מנהלת לשכת ראש העיר קריית אונו ועל ראש העיר עצמו, באומרו למנהלת הלשכה כי אם עד יום א' לא יוחזר לו הגזלן תעמוד כל העיריה על הרגליים. בנוסף אמר הנאשם למנהלת הלשכה למסור לראש העיר כי אם הנאשם יפגע אנשים הקרובים לראש העיר יפגעו.

בפתח הדיון העלה ב"כ הנאשם טענה מקדמית, לפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה. לשיטתו, אף אם תוכחנה במלואן כל העובדות המפורטות בכתב האישום, לא יהיה בעובדות אלה כדי לבסס עבירת איומים, לא כלפי מנהלת הלשכה ולא כלפי ראש העיר. אשר למנהלת הלשכה, נטען כי בחינה אוביקטיבית בנסיבות הסוביקטיביות מעלה כי מנהלת הלשכה לא הייתה מאויימת, והאיום לא הופנה כלפיה. אשר לראש העיר, זה האחרון אינו עד תביעה, ואין על פי הנטען אינדיקציה כי האיום נקלט אצלו.

המאשימה מסרה את תגובתה בכתב וביקשה לדחות את הטענה. לשיטתה מנהלת הלשכה מאויימת הן במישרין בהיותה שייכת למעגל המקורבים לראש העיר, הן עקב זיקת העניין בינה לבין ראש העיר בכלל ובנסיבות השמעת איום בפרט, והן אף בהעדר זיקה כזו לאור אופי האיום המופנה כלפי עובד ציבור. אשר לראש העיר, נטען כי לאור מעמדו הציבורי, והערך המוגן במניעת איומים כלפי עובדי ציבור בכירים, מוחזק ראש העיר כמאויים גם כאשר דבר האיום לא הגיע אליו. מבלי למעט מעמדתה הודיעה המאשימה כי ככל שתדחה טענתה בנוגע לראש העיר היא תעתור לייחס לנאשם עבירה של ניסיון לאיים, והיא מעמידה את הנאשם על כך כבר עתה.

שני הצדדים סמכו טיעוניהם על רע"פ 2038/04 לם נגד מדינת ישראל (להלן: "עניין לם").

בעניין לם קבע בית המשפט העליון בהרכב השופטים בייניש, כתוארה דאז, נאור וגרוניס, כי לשם הוכחת עבירת איום כלפי מי ששמע את דברי האיום כשמושא האיום הוא צד שלישי, לא מתחייבת הוכחת זיקת העניין בין מושא האיום לבין הגורם ששמע את האיום. בית המשפט אימץ את מבחן הקליטה, וקבע שמי ששמע את האיום יכול להחשב כגורם המאויים, ובלבד שהיה בדברי האיום, בנסיבות העניין בהתאם למבחנו של אדם מן היישוב הנמצא בנעליו של השומע, כדי להטיל אימה. בפסק הדין הודגמו שיקולים ומאפיינים שונים שיש בהם כדי לבסס מסקנה שקולט האיום המופנה לצד שלישי, אף הוא מאויים בעצמו. כך, מחמת אופי תוכן ועוצמת האיום, כך, בשל זהותו ומעמדו הציבורי של מושא האיום, כך, עקב קרבת הגורם הקולט למאיים עצמו, וכך בשל זיקת עניין בין קולט האיום לבין מושאו.

בית המשפט סיכם וציין כי אמירה המושמעת בפני אדם ויש בה מסר של פגיעה בצד שלישי יכולה לבסס איום כלפי קולט האמירה (ובהקשר זה אין צורך להוכיח כי האיום הגיע לידיעת צד שלישי), ויכולה לבסס בנוסף גם איום כלפי הצד השלישי מושא האיום, ככל שדברי האיום הגיעו לידיעתו, והוא קלט אותם. הקליטה כך הובהר היא במשמעותה הפיזית הטכנית, ובהיות העבירה עבירה התנהגותית אין דרישה כי דברי האיום שנקלטו ישפיעו בדרך של הטלת אימה, ודי אם נאמרו על ידי המאיים במטרה להטיל אימה.

אשר לסיטואציה בה מושא האיום כלל לא ידע על האיום, בית המשפט הבהיר כי הוא מבכר את גישת הקליטה, המחייבת קליטה של דבר האיום על ידי מושא האיום כתנאי להתהוות העבירה המושלמת, על פני גישת הביטוי המסתפקת בעצם אמירת דברי האיום וקליטתם אצל מאן דהוא. משכך, בהעדר קליטה מצד מושא האיום, לא מתקיימת עבירת איומים כלפיו, אך יתכנו נסיבות שתעלנה כדי ניסיון לבצע את העבירה.

על רקע ההלכות דלעיל, בחנתי את טענותיו המשפטיות של הנאשם במשקפי הטענה המקדמית שהעלה, כאשר מסגרת הטיעון היא עובדות כתב האישום ללא גריעה מהן או תוספת להן.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי דין טענת הנאשם בכל הנוגע למנהלת הלשכה להדחות, ואילו ביחס לראש העיר דינה להתקבל באופן חלקי כך שיש לייחס לו בכתב האישום עבירה של ניסיון איומים כלפי ראש העיר.

אשר למנהלת הלשכה, מקובלת עליי עמדת המאשימה במלואה על כל מרכיביה, ואף אני סבורה כי יש בדברים שנאמרו למנהלת הלשכה במסגרת תפקידה ובתוקף מעמדה זה, בהיותה בלשכת ראש העיר, משום איום המופנה אליה במישרין. בחינת תוכן הדברים על פי אמת מידה אוביקטיבית של אדם מן היישוב המצוי בנסיבות האמורות, מעלה כי יש בדברים כדי להטיל אימה בנסיבות העניין, בראש ובראשונה בשל האפשרות שהאיום מכוון לפגיעה ישירה במנהלת הלשכה כגורם מקורב לראש העיר. ודוק, גם ככל שמנהלת הלשכה אינה נמנית על מעגל המקורבים, והאיום אינו מופנה אליה אלא מכוון אל ראש העיר, עדיין בשל הקרבה וזיקת העניין בין מנהלת הלשכה לראש העיר מתוקף תפקידיהם, נחשבת מנהלת הלשכה בנסיבות העניין כגורם מאויים. יצויין עוד, כי אף בהעדר זיקת עניין, די במעמדו הציבורי הבכיר של ראש העיר כדי להביא לכדי כך שאיום ממשי וקונקרטי לפגיעה בו יטיל אימה על השומע את דבר האיום כאזרח במדינה דמוקרטית שומרת חוק.

שונים הם פני הדברים ביחס לראש העיר. אין ספק שראש העיר עשוי היה להחשב כגורם מאויים גם מבלי ששמע את דברי האיום מפי הנאשם, ובלבד שדברי האיום נמסרו לו ונקלטו בתודעתו. לפיכך, העובדה שראש העיר איננו עד במשפט אין בה כשלעצמה לשלול מניה וביה את האפשרות לראות בו גורם מאויים, ואילו היה נטען בעובדות כתב האישום כי מנהלת הלשכה יידעה את ראש העיר בתוכן האיום, היה בעובדות אלה בנסיבות המתאימות כדי לבסס את דרישת הקליטה על ידי ראש העיר, אף מבלי שעדותו נשמעת. אלא שטענה זו לא נטענה, ועיון מדוקדק בכתב האישום מעלה כי אין כל תשתית עובדתית נטענת למסירת המידע לראש העיר. משכך, אין מחלוקת בין הצדדים שמושא האיום ראש העיר לא ידע על האיום כלפיו, ולא הייתה סכנה לפגיעה בשלוות נפשו או באופן קבלת החלטותיו. אכן, בהתאם לגישת הביטוי לא היה בעובדה זו כדי לשלול את קיומה של העבירה, אך כאמור גישה זו נדחתה מפני גישת הקליטה המעמידה את התכלית של מניעת הפחדה במוקד, ומחייבת קליטה טכנית של האיום על ידי המאויים.

לא מצאתי תימוכין לטענת המאשימה כי בשל מעמדו הציבורי של ראש העיר יש לראות בו כגורם המאויים ביחס לכל דבר איום שהופנה כלפיו, למרות שלא ידע על דבר האיום. הדברים שנאמרו בעניין זה בפרשת לם נועדו להבהיר את הסיטאוציה של איום הנקלט אצל שומע האיום ומכוון כלפי עובד ציבור בכיר שאין לשומע האיום כל זיקה והיכרות איתו, ואין הם מתייחסים לעובד הציבור עצמו.

יתרה מכך, בפסיקה בכל פסקי הדין שדנו באיומים שהופנו כלפי צדדים שלישיים (שופטים באותם מקרים) כשהצדדים השלישיים לא היו מודעים לאיום, הודגש כי האיום הוכח כלפי שומע דברי האיום ולא כלפי הצדדים השלישיים. כך, בע"פ (ב"ש) 7293/02 ששון נגד מדינת ישראל, בו נדונה עבירת איומים של מי שאיים בפני שוטרים לפגוע בשופט, ציין השופט הנדל כי הגם שהנאשם נחקר בחשד לאיום כלפי השופט, בפועל כתב האישום ייחס לו איום כלפי השוטרים בפניהם אמר את הדברים ולא איום כלפי השופט שכלל לא ידע כי הדברים נאמרו (וכן: ע"פ (ב"ש) 7455/02 בן יקיר נגד מדינת ישראל, ות.פ. (ת"א) 3694/09 מדינת ישראל נגד מורדוב).

כעולה מן המקובץ, על יסוד העובדות המפורטות בכתב האישום, לא התקיימה דרישת הקליטה של דברי האיום אצל ראש העיר. משכך, לא נעברת עבירה של איומים כלפי ראש העיר. לעומת זאת, בהתאם למתואר בכתב האישום, מתקיימת עבירה של ניסיון לאיומים כלפי האחרון.

אשר על כן אני מורה על תיקון כתב האישום, באופן שביחס לראש העיר תיוחס לנאשם עבירה של ניסיון לאיומים, עבירה על סעיף 192 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשע"א, 26 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: