מדינת ישראל נ' באקיר

החלטה

בפני בית המשפט בקשה לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ) תשמ"ב-1982.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן בו הוא מואשם בביצוע תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוגו, עבירה לפי סעיף 382 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיף 380 לחוק העונשין. כתב האישום המתוקן הוגש ביום 18.2.13.

לטענת המאשימה, ביום 6.3.10 תקף הנאשם את אשתו נאילה סלאח (להלן: "המתלוננת") בביתם שבענתה החדשה בירושלים, וגרם לה חבלות של ממש. הנאשם גם התעצבן על אשתו שלא שתקה לפי בקשתו, והכה אותה על צווארה, דרך עליה ושבר חפצים בבית. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלוננת שטפי דם בגבה ובכתפיה.

טענות הנאשם בבקשתו:

ביום 16.6.2013 הגיש הנאשם את בקשתו לחזרה מהודאה שנתן במסגרת הסדר הטיעון שערך בא כוחו הקודם עם המאשימה. לטענת הנאשם הוא הנחה את בא כוחו הקודם שלא להסכים להסדרי טיעון כיוון שהוא משוכנע בחפותו. עוד גורס הנאשם שהוא לא הבין את דברי בא כוחו הקודם לפיהם עם קבלת הסדר הטיעון הוא מודה בעובדות כתב האישום זאת אל אף שאמר בבית המשפט שהוא מבין במה הוא מואשם. שכן, לטענתו, הוסברו לו דברים אחרים מן הדברים האמורים בפרוטוקול בית המשפט. הנאשם הוסיף שאינו דובר את השפה העברית ובעת הדיון בבית המשפט לא נכח מתורגמן.

לאור האמור סובר הנאשם שיש להחיל על המקרה דנן את ההלכה שנקבעה בע"פ 3754/91 וע"פ 4335/91 ד"ר קאסם סמחאת נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופט גולדברג, ביום 14.11.1991), לפיה אין להכביד על נאשם שרצונו לחזור בו מהודאה מטעם ענייני ולא מתוך תמרון פסול. הנאשם הוסיף כי ייגרם לו עוול בלתי הפיך אם בית המשפט לא יבטל את הודאתו ולא יינתן לו יומו בבית המשפט על מנת שיוכיח את חפותו.

מעבר לאמור מוסיף הנאשם שאשתו, אשר הגישה את התלונה כנגדו במשטרה, חזרה בה מתלונתה והודתה שהגישה את התלונה רק מטעמי קנאה שכשחשבה שבעלה התחתן עם אישה אחרת, עניין שאינו נכון.

טענותיה של המאשימה בתגובתה:

המאשימה סוברת שיש לדחות את בקשתו של הנאשם. שכן הפסיקה קובעת כי נאשם יכול לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות מיוחדות כאשר קיים חשש ממשי לכך שההודאה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי. במקרה דנן עלינו לדחות את טענת הנאשם לפיה הוא הנחה את בא כוחו הקודם שלא לקבל הסדרי טיעון בעניינו. כן יש לדחות את טענתו לפיה הוסברו לו דברים אחרים מאלו הרשומים בפרוטוקול הדיון, בשעה שבית המשפט עצמו וידה עם הנאשם שהוא מבין את עובדות כתב האישום המתוקן ואת תוכנו של הסדר הטיעון.

כמו כן מוסיפה המאשימה כי הנאשם הגיש את בקשתו כארבעה חודשים לאחר שמסר את הודאתו, ככול הנראה לאחר שנפגש עם שירות המבחן והממונה על עבודות השירות ולא במועד סמוך למתן ההודאה. עובדה זו מחזקת את הטענה לפיה הוא מבקש לחזור בו מן ההודאה בשל שיקולים מחושבים ולא בשל אמון בחפותו.

מעבר לאמור, טוענת המאשימה שאין זה ראוי שבא כוחו של הנאשם נפגש עם אשת הנאשם, עדת התביעה העיקרית, והגיש את גרסתה המתוקנת, לטענתו, כתצהיר מטעם הנאשם. בא כוחו הקודם של הנאשם הפר בכך את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

דיון והכרעה:

במהלך הדיון שהתנהל בפני ביום 18.2.2013 הגיעו הצדדים להסדר טיעון בעקבותיו הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שנערך:

"הנאשם: אני מבין במה אני מואשם בכתב האישום, אני מבין שאם אודה בעבדות כתב האישום המתוקן בית המשפט יקבע שביצעתי את העבירה ויטיל עלי עונש. ואני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

...

החלטה: הנני קובע שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן...".

(עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.2013).

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי:

חזרההודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.