מדינת ישראל נ' אשתיי

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, וחבלה במזיד ברכב.

ב"כ המשיב מסכים לקיומן של ראיות לכאורה המיוחס למשיב בכתב האישום אך חולק על קיומה של עילת מעצר. לדבריו, העבירה המיוחסת למשיב הינה עבירה רכושית אשר אינה מקימה עילת מעצר סטטוטורית ואינה באה בגדר המטווה שהטוותה הפסיקה בגדר עבירות רכוש המקימות עילת מסוכנות כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין בעניין פרנקל רוסלן.

ב"כ המשיב אף מדגיש כי עסקינן במשיב נעדר עבר פלילי, אשר לדבריו עומד להינשא בימים הקרובים ובנסיבות הללו עותר לשחרורו בפיקוח של מפקח יחיד, הוא אחיו הבכור של המשיב.

ב"כ המבקשת טוען לקיומה של עילת מעצר מוצקה ומבסס טיעונו על ההלכה שנקבע בב"ש"פ 45/10 לפיה גם עבירת גניבת רכב אשר אינה מתחוכמת היא מסוג העבירות שיש בה מסוכנות אינהרנטית לנוכח הפוטנציאל להפוך חיש מהיר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך.

ב"כ המבקשת טוען שבמקרה שבפנינו אותו פוטנציאל הוצא לפועל על ידיה משיב אשר בחר להימלט מהרכבים שדלקו אחריו, עלה על ציר המערכת עד שהגיע למחסום, שם בניסיון להימלט ביצע פניית פרסה, התנגש ברכב הפורד של חברת איתוראן אשר דלק אחריו, ולבסוף סטה ממסלול נסיעתו, נפל עם רכבו למדרון, ברח מהרכב ורק אז נתפס בכף.

ב"כ המבקשת הפנה את בימ"ש לתמונות המתעדות את הנזק שנגרם לרכב איתוראן וטען כי רק בנס לא קופחו חיי אדם נוכח התנהגותו של המשיב.

ב"כ המבקשת אף הפנה את בימ"ש להחלטת בימ"ש המחוזי בתיק עמ"י 41890-02-11 במסגרתו

נדון ערר על החלטת בימ"ש השלום להורות על שחרורו של המשיב כבר בהליך המעצר לצורך חקירה. כאשר גם שם נטענה טענה כי העבירות המיוחסות למשיב אינן מקימות עילת מעצר ואינן מצדיקות המשך מעצרו. במסגרת אותה החלטה קבע בימ"ש המחוזי במפורש כי קמה עילת מעצר בנסיבות התיק שבפנינו תוך שמפנה להלכת בימ"ש העליון כפי שנקבעה בב"ש"פ 45/10.

ב"כ המבקשת טען כי על החלטה של בימ"ש המחוזי לא הוגש ערר מטעם ההגנה.

נוכח טיעוניו אלה התנגד ב"כ המשיב לשחרורו של המשיב בחלופה מה גם שמדובר בחלופה המוצעת בתחום בו לא ניתן להתקין איזוק אלקטרוני וכאשר מוצע מפקח יחיד.

אקדים ואומר כי בכל הנוגע לשאלת עילת המעצר סבורני כי קמה עילת מעצר מוצקה בדמות מסוכנות בעניינו של המשיב, אשר העדר העבר הפלילי אין בו כדי לאיינה.

אכן, בש"פ 45/10 קבע באופן מפורש וחד משמעי כי עבירת גניבת רכב גם אם אינה מתחוכמת היא מסוג העבירות שיש בה מסוכנות אינרנטית נוכח החשש כי עלולה היא להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך.

נכון הוא שבמסגרת אותה החלטה דובר במשיב בעל עבר פלילי מכביד, אך קביעת בימ"ש לקיומה של עילת מעצר באה במנותק מנסיבותיו האישיות של אותו משיב שם וקבעה הלכה ברורה בקשר לקיומה של עילת מעצר בנסיבות המפורטות.

עוד אציין כי בימ"ש המחוזי בהחלטתו מיום 22/2 בעניינו של המשיב שבפנינו קבע באופן ברור וחד משמעי כי הגם שההלכה שנקבעה בבש"פ פרנקל רוסלן אינה רלבנטית למקרה שבפנינו עדיין פסיקה מאוחרת קבעה כי גם בעבירות רכוש שאינן עונות על התנאים הללו אפשר שתקום עילת מעצר והפנה לבש"פ 45/10 בדיוק כפי שצוטט לעיל ומכאן הכריע בשאלה האם אפשר שקמה עילת מעצר בתיק שבפנינו שבו מדובר לכאורה "רק" בגניבת רכב אחד ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, באופן ברור לחיוב. יאמר כי על החלטתו זו של בימ"ש המחוזי בחרה ההגנה שלא להגיש ערר, ובהתאם להחלטה זו אף הורה בימ"ש קמא על הארכת מעצרו של המשיב מכוח תצהיר תובע לצורך הגשת כתב אישום ובקשת מעצר, כאשר בימ"ש מפי כב' השופט ארניה קובע מפורשות בהחלטתו כי משקבע בימ"ש המחוזי כי קמה עילת מעצר הרי שבימ"ש קמא יכפוף את ראשו בפני בימ"ש המחוזי ובנסיבות העניין ובשים לב להחלטת בימ"ש המחוזי הרי שאין מקום להורות על שחרורו של החשוד.

נדמה שנוכח כל הנתונים הללו לא יכולה להישמע טענה כי לא קמה בעניינו של המשיב עילת מעצר. ככל שסבר ב"כ המשיב כי לא קמה עילת מעצר, היה עליו להגיש ערר על החלטת בימ"ש המחוזי.

נסיבות המקרה שבפני מלמדות לטעמי על מסוכנות ממשית ברמה גבוהה הנשקפת מהמשיב הגם שהוא נעדר עבר פלילי, התנהגותו של המשיב בכביש רק בנס לא הסתיימה באסון. המשיב לימד על עצמו כי נכון הוא לסכן את עצמו ועוברים נוספים בדרך על דרך נהיגה בצורה פזיזה ורשלנית תוך גרימת תאונה והכל בניסיון נואש לעשות כל שעל ידו על מנת להתחמק מרשויות אכיפת החוק.

אינני מתעלמת מהעובדה שהמשיב נעדר עבר פלילי, אך לטעמי אין בה כדי להכריע את הכף בעת הזו, מה גם שהחלופה שהוצגה בפני אינה מניחה את דעתי בעת הזו.

מקום מגוריו של המשיב שם נמצא במעצר בית אינו מאפשר הוספת טבעת ביטחון של איזוק אלקטרוני וכשלצד זאת מוצע אך מפקח יחיד סבורני שאין בחלופה כדי להוות מענה ראוי למסוכנות הנשקפת מפני המשיב.