מדינת ישראל נ' אשכנזי

הכרעת דין

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות לתמרור ב-37 בניגוד לתקנות 22 (א) ו- 64 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

2.         עפ"י הנטען בהודעת תשלום קנס שהפכה לכתב אישום לאחר שהנאשם ביקש להשפט  (הדו"ח - ת/1) – בתאריך 06/09/10 שעה 20:15 בערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 3063063 ברחוב ברשבסקי בראשל"צ לכיוון הצומת עם רחוב שמוטקין. הנאשם נהג ברכב ולא ציית לתמרור ב-37 המוצב בכיוון נסיעתו, בכך שלא עצר את רכבו לפני קו העצירה.

            תגובת הנאשם לדו"ח היתה: "אתה לא ראית אותי".

3.         בהקראה טען הנאשם: "במקום שהוא עמד, הוא לא יכול לראות שלא עצרתי. אני טוען שעצרתי באופן חד משמעי עצירה מוחלטת".

4.         בישיבת ההוכחות העיד מטעם המאשימה השוטר עורך הדו"ח, שומר יוסי עת/1, והנאשם העיד מטעם ההגנה.

5.         בעדותו, חזר עת/1 על האמור בדו"ח והעיד, עפ"י המתואר בדו"ח:

            העד היה בניידת ברח' שמוטקין לכיוון צפון, כ-5 מ' מהצומת עם רח'  ברשבסקי. הוא ראה את רכבו של הנאשם, שנסע מרח' ברשבסקי ממערב למזרח, מגיע לצומת. הנאשם לא ציית לתמרור ב-37 ולא עצר לפני קו העצירה והמשיך בנסיעה שוטפת ימינה לרח' שמוטקין לכיוון דרום. העד ציין כי שמר על קשר עין רצוף עם רכבו של הנאשם עד לעצירתו, התמרור נראה בבירור ותאורת רחוב טובה.

            בחקירתו הנגדית הציג הנאשם לעד תמונות שלדבריו הן צילום של הצומת. העד ציין כי אינו מזהה את המקום וכי לא מדובר בצילום המקום בו הוא עמד עם הניידת. 

6.         הנאשם שבחר להעיד, סיפר בעדותו:  "עומד על שלי שלא בצעתי את העבירה. אני עצרתי בקו בצורה מסודרת והסתכלתי בצומת" (עמ' 2 ש' 25) .

            בחקירתו הנגדית  נדרש הנאשם להסביר מדוע לא ציין בפני השוטר שעצר והוא השיב "הוא לא ראה אותי בכלל"  ושנדרש לשאלה שוב, חזר וענה "זה מה שציינתי שהוא לא ראה אותי" (עמ' 3 ש' 1). העד הודה, כי לא הבחין כלל בשוטר  והסביר כי השוטר לא יכול היה לראות אותו כפי שהוא לא ראה את השוטר (עמ' 3 ש' 7) ושב וטען  שעצר לפני התמרור וגם לפני קו העצירה.

אני נותנת אמון בעדותו של עת/1 שהעיד, כי הבחין בנאשם המגיע לצומת ופונה ימינה בנסיעה רצופה. העד עמד במקום לצורך אכיפת חוקי התעבורה ואין המדובר שוטר אשר לכאורה נפגע מביצוע העבירה ע"י הנאשם, דבר המחזק את האמון שאני נותנת בעדותו. הנאשם הודה, כי לא הבחין כלל בשוטר ולפיכך אין כל בסיס לטענתו כי השוטר לא יכול היה להבחין בו.

8. גירסת הנאשם תומכת בעדות השוטר, בכך שתגובת הנאשם בזמן רישום הדו"ח היתה  שהשוטר בניידת לא יכול היה לראותו ולא טען באופן ספונטני, כי עצר את רכבו כנדרש במקום המיועד לכך. הנאשם אף אישר בעדותו כי זו הייתה תגובתו בזמן רישום הדוח ותגובה זו מחזקת את עדותו של השוטר.

גרסתו החדשה של  הנאשם בבית משפט על כך שעצר גם לפני התמרור וגם לפני קו העצירה נועדה אך לחלצו מהאישום שיוחס לו.

9.         כבר נפסק לא פעם, כי בעבירות התעבורה מסוג העבירה הנדונה, ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדותו היחידה של השוטר, שהבחין בביצוע העבירה, אולם זאת בתנאי שאין סתירות בה ואין תמיהות.

ערה אני לעובדה, כי הרשעת הנאשם במקרה דנן נובעת מעדותו היחידה של עד התביעה, אולם עדות זו מסתייעת הן בתגובתו הספונטנית של הנאשם בעת רישום הדו"ח והן בעדותו בבית המשפט, על כן ניתן להרשיעו על סמך עדות השוטר בלבד.

10.         סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, המיוחס לנאשם בכתב האישום. לפיכך אני מרשיעה אותו בעבירה של אי ציות לתמרור ב-37 בניגוד לתקנה 22 (א) ו- 64 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

ניתנה והודעה היום כ' טבת תשע"ב, 15/01/2012 במעמד הנ"ל.