מדינת ישראל נ' ארזוני

הכרעת דין

על פי עובדות כתב האישום שלפניי במשך כשנתיים וחצי עד לשלהי שנת 2010 או בסמוך לכך, שכרה א.צ (להלן: "המתלוננת") עם ארבעת ילדיה דירה מהנאשם ברחוב אלחריזי בחולון.

בתאריך 9.6.2010 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, הגיעה המתלוננת למקום עבודתו של הנאשם באזור התעשייה בחולון, על מנת לבקש ממנו, כדרישת המוסד לביטוח לאומי, מכתב אישור על כך שהיא שוכרת ממנו דירה, לשם קבלת דמי הבטחת הכנסה (להלן: "המכתב").

בתגובה לבקשת המתלוננת מהנאשם לכתוב עבורה את המכתב ביצע בה הנאשם מעשה מגונה, שלא בהסכמתה תוך הפעלת אמצעי לחץ, בכך שאמר לה "היום את לבושה צנוע", ליטף את ראשה וציין שיכין לה את המכתב אם תתיר לו לגעת בחזהּ.

הנאשם התקרב למתלוננת, נגע בשדיה מעל הבגדים תוך שהוא אומר "רק קצת", המתלוננת נרתעה ממעשיו, פסעה אחורה וביקשה ממנו שיחדל, שכן היא רק רוצה את המכתב ומבקשת ללכת.

לאחר שכתב את המכתב חסם הנאשם בגופו את דרכה של המתלוננת החוצה ורק כשציינה בפניו כי הגרוש שלה מרצה מאסר בבית הסוהר, אפשר לה לעבור.

בגין מעשיו אלה מואשם הנאשם, בפרק הוראות החיקוק, בביצוע מעשה מגונה תוך הפעלת אמצעי לחץ, על פי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

במענה לכתב האישום, הודה הנאשם בעובדה שהשכיר דירה למתלוננת ואת קיומו של המפגש ביניהם במקום עבודתו, אך הכחיש כל נגיעה במתלוננת או מעשה מגונה בה.

בעדותו בבית המשפט חזר על הגרסה, אותה מסר בשתי הזדמנויות קודמות, הראשונה – במהלך חקירתו במשטרה בתאריך 5.12.11, כשנה וחצי לאחר האירוע, והשנייה – יום למחרת בתאריך 6.12.11, במהלך העימות עם המתלוננת. על פי גרסתו, בה התמיד בעקביות, אכן הגיעה אליו יום אחד המתלוננת למקום עבודתו, בקשר למכתב, שאת מטרתו המדויקת לא זכר, כשהיא לבושה בחולצת טי-שרט יחסית צנועה, שלא כהרגלה.

על כן העיר לה ואמר "היום באת צנועה". על כך השיבה לו המתלוננת שהיא לא צנועה ושזה חשוף ובתגובה אמר לה שבא לו "למחוץ לה את החזה או את הציצי".

המתלוננת הגיבה שהוא מביך אותה "ובזה נגמר העניין".

אין מחלוקת, אפוא, שהנאשם אמר למתלוננת שהיא לבושה צנוע וכי הוא רוצה לגעת לה בחזה.

המחלוקת נוגעת לשאלה האם הנאשם התנה את הכנת המכתב שביקשה ממנו המתלוננת בהסכמתה שיגע בחזה והאם בפועל ליטף את ראשה ונגע בחזה, כמיוחס לנאשם בעובדות כתב האישום.

מטבע הדברים האירוע התרחש כשרק המתלוננת והנאשם נוכחים בחדר ומכאן שראיית התביעה היחידה, הנוגעת לעובדות השנויות במחלוקת, הינה עדותה של המתלוננת.

כאשר ניצב בית המשפט בפני הכרעה על פי עדות יחידה שומה עליו להזהיר עצמו בטרם הרשעה על פיה ומכאן שיש לבחון בזהירות את גרסת המתלוננת והאם ניתן לקבוע על יסודה בלבד כי הוכחו העובדות השנויות במחלוקת מעבר לכל ספק סביר.

נפתח ונציין שאת התלונה במשטרה הגישה המתלוננת כשנה וחצי לאחר האירוע, בחודש דצמבר 2011 ועל פניו מדובר בעדות כבושה.

אמנם על פי הראיות שהובאו סיפרה המתלוננת, סמוך לאחר האירוע, על מעשיו של הנאשם לגיסה יעקב צלביאנסקי (להלן: "הגיס") ולשכן בבניין בו התגוררה בשכירות בדירת הנאשם, מר דוד כהן (להלן: "השכן"), אך ספק אם יש בעדויות אלה כדי לתמוך בגרסתה, כפי שיפורט להלן:

על פי גרסתו של הגיס - התקשרה אליו באחד הימים המתלוננת, בשעות הצהרים המוקדמות, ונשמעה לו "די נסערת", לכן הגיע אליה בהמשך היום והיא סיפרה לו שהייתה לה בעיה עם בעל הדירה אך סירבה לספר מה בדיוק קרה והחלה לבכות. לאחר דין ודברים ביניהם ולאחר שהסכים לתנאי שהציבה שלא יעשה כלום סיפרה לו שהייתה אצל הנאשם בעבודה "הוא אמר לה שיש לה חזה יפה ושאל אם הוא יכול לגעת" הא ותו לא – גרסה התואמת במלואה את גרסת הנאשם.

המתלוננת התבקשה, בחקירתה הנגדית, להתייחס לעובדה שלא סיפרה לגיס שהנאשם נגע בה ובתגובה טענה ש"אולי ליעקב לא סיפרתי כי ממנו פחדתי. התגובה שלו הייתה קללות ושאתן לו את הכתובת כי הוא יפרק אותו."

כשעומתה עם העובדה שבמשטרה אמרה שסיפרה לגיס שהנאשם נגע בה, השיבה באופן שונה "אולי יעקב לא זוכר. אני זוכרת מה הרגשתי", כשבתשובה זו היא מתעלמת מהנימוק שנתנה, דקות ספורות קודם לכן, לטענתה מדוע לא סיפרה לו שהנאשם גם נגע בה.